![]() |
| אל אוסטרליה | אודות | פורום | קישורים | | | תעודות סל | |
מאמרים אחרונים של זיו מגן - לרקוד עם מלאכים - החיים הם משחק - אב המושבות לרשימת המאמרים המלאה של זיו מגן |
עומדים עלינו לכלותנו זיו מגן ![]()
שלב ההכחשה
אצל רובנו זה לוקח בערך שנתיים, אלא אם אתם שייכים לזן באמת מיוחד של ישראלים.
השיר הראשון במצעד ההכחשה, השיר שמככב בצמרת מצעד הפזמונים של ששת החודשים הראשונים, הוא שיר ה"עוד לא". השיחות הבינאטלנטיות עם הקרובים והחברים לכל אורך אותה התקופה מאופיינות בזעקות שוד ושבר מוכרות עד כאב. "מה, עוד לא מצאת עבודה?!...מה, עוד לא מצאת דירה?!...מה, עוד אין לך אוטו?!" שתמיד, אבל תמיד מסתיימות באותה ספק-קריאה ספק-שאלה הנפערת לאוזנייך כתהום שחורה, ישראלית ומוכרת – "מה יהיה?" (יהיה בסדר. בחיי.)
בששת החודשים שאחר כך, לאחר שאפילו הישראלי הוותיק והמתורגל ביותר מבין שיש מצב שבאמת הכול בסדר גם במקום רחוק, מוזר ולא מוכר כל כך כמו ישימון הבוש האוסטרלי, מתחלף הפזמון להמנון ישראלי מוכר ושגור לא פחות מאותו "מה יהיה" נצחי. זהו, כמובן, שיר ה"לא נמאס לך" - "נו, עוד לא נמאס לך לשתות בירה כל היום?" (לא ממש מת על בירה גם ככה. ג'וני וג'ק הם החברים שלי)..."מה, עוד לא נמאס לך מבלונדיניות?" (בת-הזוג שלי יפנית)..."מה, עוד לא נמאס לך מהאוכל המגעיל הזה?" (...טוב, מה שנכון נכון).
מיד לאחר מכן, וכמעט ללא יוצאים מן הכלל, באה חצי השנה הפולנית, גם אצל החבר המרוקאי מכולם. זו חצי השנה שבה אתה המאניאק העשיר שמעבר לים, שפשוט שכח מקיומם של כל מכריו, מוקיריו ואוהביו. זו חצי השנה שבה מודיעים לך רשמית וחגיגית, חדשות לבקרים, ש"זהו, שכחת שאנחנו קיימים. בגלל זה אתה לא בא לבקר יותר. מה אתה צריך אותנו בכלל כשיש לך את החיים הנפלאים שלך שם"...(האמת, מתתי לבקר דווקא, אבל בין סוכני הגירה לסוכני מס, חייהם של מהגרים מתחילים הם לא ממש גן עדן פיננסי, בלשון המעטה. שלא לדבר על זה שביקור בישראל כרוך בסיכוי סביר פלוס לכפיית תרגילי התחמקות משירות מילואים על הדרך, תשלומים דרקוניים בגין ביטוחים לאומיים ברברס, ושאר ירקות שהמבקר נאלץ להתמודד איתם).
שלב ההפנמה
ואז, איזה חצי שנה מאוחר יותר, כשהאסימון באמת יורד והם חוסכים קצת כסף, זה קורה. מישהו מגיע לבקר. זה יכול להיות כל אחד ואחת מאיתנו. זה יכול להיות אני לפני שנתיים, האח או החבר הכי יקר. פתאום, אחרי תקופה ארוכה כל כך של גמילה מעצמי וממה שגדלתי עליו, כמו כולנו, אני מניח, כשעברנו לכאן, אני קולט את מה שאי אפשר לקלוט בלי לחיות כאן תקופה. דברים לא נתפסים כמעט, לא ברורים ולפעמים ברורים יותר, במפגש הזה בין התרבויות, בשינוי שחל בנו כשאנחנו מתחילים לחשוב בשפה של המקום שאנו חיים בו, של הדברים שאנחנו עושים.
![]()
"שמאלה ברמזור הבא."
אנחנו מתקרבים, רמזור אחד לפני, אבל הנהג הישראלי שלי לא מראה סימני הבנה. אנחנו עדיין במסלול הימני. לשמאלנו סבתא אוסטרלית חביבה באוטו ישן נושן ועוד מסלול אחד לעבור לפני שנוכל להגיע למסלול שממנו נפנה או-טו-טו. האור אדום. ואז ירוק. בחריקת בלמים קטנה של הרכב השכור שלו אנחנו גורמים לסבתא לשבץ מוחי קל, זוכים לקללה עסיסית משליח על טוסטוס שכמעט והורדנו בדרך, ופונים שמאלה ברמזור. נוהל תל-אביבי, חיפאי או ירושלמי שגור שאי אפשר שלא לנקוט בו, במקרים רבים, כדי לפנות בארץ. הניווט בפקקי התנועה ובעורקים הצפופים והמלאים שבערים הגדולות, בישראל שחיינו בה רוב חיינו, מחייב נהיגה שכזו, כך נדמה לנו לפחות, כי כולם נוהגים כך סביבנו. כשאתה שומר מרחק, משתחלות שתי מכוניות אל הרווח שהותרת. אם לא נתת גז מיידית, עוד בצהוב שלפני הירוק, ברמזור עמוס (כאן אין חיה כזו בכלל, צהוב לפני ירוק), אתה חולמן מעכב תנועה שזוכה לצפירות מאחור, במקרה הטוב. במקרה הרע נכנסים בך מאותו הכיוון.
אבל כאן, זה מכניס אנשים להלם מערכות. זה כמעט ולא קורה. אני מנסה להסביר. "כן, שמתי לב." צוחק הנהג שלי. "חנונים רציניים".
איך אני יכול להסביר את זה בלי להישמע מחנך? איך אפשר להסביר שכששומרים מרחק, אף אחד לא צריך לבלום בפתאומיות, לקלל ולצעוק? שכשהצומת פנויה, לא נוצר פקק? שמסלולים הולכים וצרים הם לא מלחמת התשה עם הנהג השני, אלא חוק תנועה פשוט שמצייתים לו ועוברים לפי הסדר? שכשמחייכים להולך הרגל ונותנים לו לעבור, כשאף אחד לא מצפצף לך, צועק לך, מקלל אותך וכשנותנים זה לזה לנשום ולחיות על הכביש, התנועה הופכת מחויכת יותר, רגועה יותר, שלווה יותר?
אני מנסה להסביר את כל זה בכל זאת. הנהג שלי שותק. מביט בי בדממה, ללא מילים. אולי משהו מהמסר עבר?
"נדפקה לך הקופסה לגמרי כאן, אה?" כן. נדפקה. עד העצם.
שלב הזיכוך
בחנות, הלם תרבותי נוסף. אני זוכר את זה. זה קרה גם לי.
"תקשיבי, אהבתי את הדיל שלכם. אני לוקח שניים כאלה, תעשי לי מחיר."
המוכרת ממצמצת. היא חושבת שהיא לא שמעה טוב. היא מבהירה שוב שהמחיר שמופיע על המוצר הוא המחיר הסופי. גם כשקונים שניים. גם כשקונים שלושה. זה לא היא, באמת, ככה זה. אף אחד לא עובד עליך. לא צריך להתווכח עם אף אחד. לא צריך להיות יותר חכם מהמוכר. אין כאן משחק של תן וקח. יש את המוצר, המחיר והשירות שעד לרכישה. זה הכול. לא רוצה, אל תקנה. אין משחקי כוחות, אין מנצח ומפסיד, רק תקשורת פשוטה בין ספק ללקוח. ובכל זאת, זה עובד, ואף אחד לא מרגיש פראייר בתהליך. לוקח זמן להתרגל לזה, אבל הרבה יותר כיף ככה.
גם כשכולם עומדים בתור בלי לעקוף, לשמור לחבר, להידחף ולריב, החיים נראים אחרת. יציאה לקולנוע או לקופת החולים היא לא יציאה לקרב. כבוד הדדי, המושג הזה של החנונים, מאפשר לאנשים כאן לחייך במשך רוב שעות היממה. אולי זה סוד החיוך האוסטרלי, אולי נובע ממנו. ביצה ותרנגולת. מה שבטוח, זה שונה לחלוטין מכל מה שמוכר לנו כשאנו מגיעים לכאן לראשונה, וקשה כשאול היא ההסתגלות.
אחרי שבועיים וחשיפת יתר קלה למשיכות כתף ומבטי קרח אוסטרלים, אפילו האורח הישראלי שלי נטה להסכים, אבל הדרך כואבת, לכל אחד ואחד מאיתנו שעובר לחיות כאן. כואבת וקשה, כי למעט בודדים, אנחנו מגיעים, כולנו, מסביבה שמחנכת אותנו לחיות בקרב בלתי פוסק. מתקופת חומה ומגדל, מתקופתו של דניאל בגוב האריות, מעטים נגד רבים, אחד נגד כולם, החיים הם מאבק, ולא רק בשכנים, בגויים, במרצחים ובקנאים. המאבק חלחל פנימה. אנחנו נלחמים זה בזה - בנהג בכביש, במוכר בחנות, בשכן לתור ולבניין, בשוטר ובשר האוצר, בפקיד מס ההכנסה ובשותפינו לחיים ולעסקים.
שלב ההתפכחות
אבל החדשות הטובות הן, שלא צריך הלם תרבות כדי לצאת מזה. צריך רק הבנה, שלא מדובר ב"לצאת פראייר", אלא מדובר פשוט בלדאוג לעצמנו ולסובבים אותנו.
כי כשמשחקים לפי החוקים, כששומרים על כבודו של האחר, כשמפסיקים להתייחס אל האדם שברחוב כאל יריב ומתחילים לראות בו שותף לדרך, כשהולכים רק על הקווים, החיים נראים אחרת. יש מקום לזוז פתאום, קצת יותר אוויר לנשימה. מחייכים אחד לשני ברחוב ואומרים שלום (טוב, אולי לא בסידני). עברית היא לא השפה היחידה שמופיעה בה המילה "פרגון", אבל היא בהחלט שפה שזקוקה לה. גם אם אין מילה כזו באנגלית, באוסטרליה, לפחות, מכירים אותה היטב, ואני מאמין שלא רק כאן. (קראתי איפה שהוא שזו מילה גרמנית בכלל, אומרת ידידתי הגרמנייה, והיא בטח שלא מאפיינת את רוב הגרמנים שאני מכירה). יהודים לא אוהבים שאומרים שיש להם דברים משותפים עם הגרמנים, אני יודע, אבל בינינו, אם זה טוב בגרמנית, זה טוב גם ביידיש, ואולי במקרה של הפרגון מדובר במילה ששווה להכיר.
פרגון זו פעולה שעושים זה עם זה, כמו סקס טוב, משהו שאפשר לעשות עם האדם השני, הזר, שברחוב. מבלי להתייאש, מבלי להתייחס לקריאות הבוז של ההמון, מתוך אמונה ובטחון בצדקת הדרך - כמו דת שכזו, רק בלי כיסוי ראש. כמו הפוסטרים המצחיקים ההם, שהגננת המיואשת תלתה למולנו בגן, וכולנו לועגים להם לאורך כל תקופתנו תחת שבטו של משרד החינוך - "כולנו אומרים – תודה, בבקשה, סליחה" - זוכרים?
שלוש מילים פשוטות, אבל מאחורי כל אחת מהן פילוסופיה שלמה של התנהגות חברתית. ויישומה לאורך זמן מוציא אותנו, מבחינות מסוימות, כמו נס חג הפסח, רק בלי עשר המכות, מעבדות לחירות. לא כולם עומדים עלינו לכלותנו. ברוב המקרים הם אנשים, בדיוק כמונו, וככל שנחייך יותר, כך גם רב הסיכוי שהם יחייכו אלינו בחזרה.
חג חירות שמח. |