אוסטרליה - מאמרים - בריאות ורפואה

ברוב הפעמים, כשחושבים על אנורקסיה, מדמיינים בחורה צעירה שנראית כמו ניצולת שואה, ומרעיבה את עצמה או מקיאה אחרי כל ארוחה, כדי לשמור על "המשקל האידיאלי". בדמיוני, זאת תמיד הייתה בחורה בת 16, והיה לי מפתיע מאוד לאחרונה לטפל באישה בשנות הארבעים שלה, ששקלה 32 קילו בלבד - פחות מבני בן ה-12. אז הבנתי שממש הגיע הזמן לעדכן את התפיסה לגבי הפרעות אכילה.

אנורקסיה אכן מוגדרת כמחלה האופיינית בקרב נשים ומתחילה בגיל הנעורים, אבל הטווח שלה התרחב מאד בשנים האחרונות, ומעמיד את החינוך שלנו כהורים במבחן. לא מזמן פתחתי את העיתון וקראתי סטטיסטיקה מדאיגה לגבי אנורקסיה - על פי מחקר שנערך באוסטרליה בשנת 2007, 18% מהנערות מרעיבות את עצמן לפחות ליומיים, 11% מקיאות כדי לרדת במשקל (לעומת 3.4% בשנת 2000) ו- 8% מעשנות כדי לאבד משקל - עליה חדה מ- 2.4% שדווחו בשנת 2000.

כשקראתי את זה, החסרתי פעימה. הבנות שלי הן בנות 18 ו-6, ואני מודאגת. אני מקווה שגם אתם.

אם יש לכם ילדים ואתם הולכים אי פעם לכיתה שלהם, או אם הבת שלכם מזמינה חברות למסיבת פיג 'מות, שימו לב! אחת מכל חמש מאותן בנות תרעיב את עצמה או תקיא כדי לרדת במשקל. אם הן גם עוסקות בספורט, המצב חמור אפילו יותר - "הפרעות האכילה בקרב בנות העוסקות בספורט היא בין 15% ל-62%". ואני חשבתי שאם עוסקים בספורט לא צריך לעשות דיאטה. טעיתי!

ואם נדמה לכם שמגפת האנורקסיה חמורה באוסטרליה, הרי לכם חדשות – על פי הסטטיסטיקה העולמית, אוסטרליה נמצאת רק במקום השמיני, עם 8 מקרי מוות שנתיים כתוצאה מהפרעות אכילה, לעומת ארצות הברית עם 218 מקרים (!) ויפן עם 126. גרמניה מופיעה במקום השלישי, עם 40 מקרי מוות בשנה. מספרים מדאיגים מאד. והבעיה גדולה יותר ממה שאנחנו מאמינים.

ההשלכות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות הן עצומות, אבל מכיוון שאנחנו הורים ופוליטיקה, ממשלה וחברה לא מעסיקות אותנו כמו שמעסיקים אותנו הילדים היקרים שלנו, נסו לבדוק את ההשלכות לגבי המדינה הקטנה שלכם, הבית האוהב שלכם – אבא, אמא וילדים. שאלו את עצמכם מה המשמעות של ילדה אנורקסית בבית? איך זה ישפיע על המשפחות שלכם? על מערכות היחסים שלכם? על הכלכלה של הבית שלכם? על חיי היום יום שלכם?

התשובות שלי לשאלות הללו היו מפחידות למדי, במיוחד אחרי שגיליתי שהמרכזים לטיפול באנורקסיה ובתי החולים המטפלים באנורקסיה באוסטרליה מוגבלים למדי. בקווינסלנד, בית החולים היחיד שמטפל באנורקסיה הוא בית חולים ממשלתי, המאשפז כל נערה הסובלת מהפרעות אכילה במחלקה הפסיכיאטרית, שם היא מבלה בחברתם של חולי נפש, פושעים או אלימים אחרים, והמטפלים שלה מגיעים מיחידה בבית חולים אחר – חוויה מזוויעה למדי. אם קשה לכם להבין את ההשלכות, נסו לדמיין את הבת היקרה שלכם במקום שכזה.

הפרעות אכילה - לא רק אנורקסיה

המרכז להפרעות האכילה בקנדה פרסם סטטיסטיקות שמסבירות למה צריך להפסיק את הדיון באנורקסיה, ולדון במקום זאת בהפרעות אכילה. לטענתם, העיסוק באנורקסיה בלבד לא יפתור את הבעיה. אנורקסיה נתפסת באוכלוסיה כמקרה קיצוני, ולכן המודעות נמוכה יותר – "התמותה מהפרעות אכילה היא גבוהה – 18% במחקר שארך 20 שנה ו-20% במחקר שארך 30 שנה. למעשה, אחוז התמותה השנתי מאנורקסיה הוא פי 12 מהתמותה של כל הפרעות האכילה יחד, בקרב נערות ונשים בגילאי 15 עד 24."

אם אתם הורים ויש לכם בת, אתם בטח חושבים לעצמכם, "לי זה לא יקרה". אני יודעת שגם אני אמרתי את זה לעצמי. אבל הפרעות האכילה "מככבות" במקום השלישי במחלות הכרוניות בקרב נערות. לשחק אותה בת יענה לא יעזור לשנות את הסטטיסטיקה. מחקר בבתי ספר תיכוניים בקנדה גילו כי 50% מהנערות עושות דיאטה כי הן חושבות שהן "שמנות".

אם הבת שלך צעירה ואתה אומר לעצמך," אני אתמודד עם זה כשהיא תהיה בגיל ההתבגרות", עצור! המספרים טוענים שצריך להתחיל לדאוג מגיל 10. מחקר בקנדה מצא ב-2002 כי 37% מהילדות בנות ה-11, 42% מבנות 13 ו- 48% מבנות ה-15 חושבות שהן צריכות לרזות. אגב, 45% מהן התחילו דיאטה עוד לפני שהגיעו לגיל 14. מערכת החינוך, לעומת זאת, טוענת שצריך לדאוג עוד לפני שהן נולדות, בעיקר בגלל שהפרעת האכילה אינה נוגעת רק לנערות ולחברותיהן, אלא גם לאמא שלהן.

אז מה אנחנו יכולים לעשות? חינוך הוא פתרון מוצלח למדי, רק שמדובר בחינוך ההורים, ולא הילדים. כדי להגיע אל הפתרון, הסיטו לרגע את תשומת הלב מן הילדים להורים. האם זה נכון ש-80% עד 90% מן הנשים אינן מרוצות מהגוף שלהן? האם נכון ש-70% מן הנשים נמצאות בדיאטה? האם נכון שבמחקר שערך המכון להפרעות אכילה בקנדה בקרב הורים, נמצא כי אחד מתוך כל 10 היה מפיל את העובר אילו ידע שיש לו נטיות גנטיות להיות שמן? איך אתם חושבים שהייתם עונים על שאלה שכזו?

אם אנחנו, ההורים, חושבים כך, מה הפליאה שהבנות שלנו ימותו כדי להיות רזות?

לחנך את עצמנו

אני מאמינה גדולה ב"להרוג את זה כשזה קטן" - ושחינוך ודוגמא אישית הם הכלים הכי חשובים שלנו בתור הורים. הסיבה שהפרעות האכילה יצאו מכדי שליטה היא שאנשים מתייחסים להפרעה רק כשאנחנו אוכלים יותר מידי או צמים, כשלמעשה, כל מחשבה שלילית על אוכל או על דמוי גוף היא אזהרה מוקדמת להפרעת אכילה.

אם אתם מודאגים לגבי הרגלי האכילה של הבת שלכם, וודאו שהאימא שלה לא נמצאת בתוך הסטטיסטיקה הזאת. אם אתה אבא, עזור לבת הזוג שלך לפתח דימוי גוף חיובי וגישה חיובית לאוכל. אם את אימא, דאגי לעצמך ונסי לאתר את הפרעות האכילה שלך עצמך.

האם יש לך מחשבות טובות על משקל והגוף שלך?

האם את אוכלת "זבל"?

האם את אוכלת כשאת מרגישה ב"דיכי"?

האם אוכל הוא אויב?

האם את "מתה" להראות כמו דוגמנית במגזין?

האם את במלחמה תמידית עם המשקל שלך?

לא משנה מה אומרים לילדים - משנה מה חושבים! לילדים יש יכולת נפלאה "לקרוא" את ההורים שלהם, לטוב ולרע. ודאו שהם קוראים מחשבות חיוביות וגישה חיובית לדמוי גוף, לאוכל, למשקל, לשומן, והכי חשוב גישה חיובית לבריאות.

ולכל אימא שקוראת כרגע - כשתעני לעצמך על השאלות הללו תוכלי לראות לאן הבת שלך הולכת והאם את צריכה לדאוג לה. כשתרגישי בטוחה בגוף שלך ובמשקל שלך, כשתאמצי אמונות חיוביות לגבי אוכל ובריאות, רק אז תוכלי להבטיח לעצמך שהבת שלך לא תרעיב את עצמה למוות, רק כדי להיות במשקל לא ריאלי של דוגמנית, שהתמונה שלה עברה כמה שעות טובות של עיבודי מחשב, ותוכלי לעזור לה לגדול בבטחה ולהיות ילדה שמחה ובריאה.

מידע נוסף ניתן למצוא בקישורים הבאים –

מחשבות טובות ובריאות לכם, ובתאבון!

רונית ברס היא מאמנת אושר, אשת חינוך, סופרת, עיתונאית ויועצת בתחום הלמידה, בעלת 22 שנות ניסיון בתחום הפתוח האישי והמקצועי, עם התמחות בחינוך המיוחד. (לאתר של רונית ברס)