הרפתקאותיו ותגליותיו של קפטן קוק

שלושת מסעותיו של קוק כללו את הנתיבים הבאים:

המסע הראשון על סיפונה של ספינת האנדוור (Endeavour – משימה) יצא מאנגליה דרך דרום אמריקה לטאהיטי, ניו זילנד, החופים המזרחיים של אוסטרליה ומשם דרך דרום אפריקה חזרה לאנגליה. המסע השני על סיפונה של ספינת "הרזולושן" (Resolution – פתרון) הגיע עד לגבולות אנטרקטיקה, והמסע השלישי, גם הוא על הרזולושן, יצא במשימה למצוא נתיב מעֲבר לספינות מצפון לקנדה. קוק הגיע לאלסקה והשתהה ארוכות באזור, כדי לנסות למצוא מעבר בים הקפוא. עם בוא החורף הוא ירד דרומה והגיע להוואי, שם הוא מצא את מותו הטראגי.

לכל אורך הספר מביא הורביץ את סיפור מסעותיו של קוק בצורה מרתקת וצבעונית, ומפרט את הקשיים וההרפתקאות שעברו על קוק וצוותו. הורביץ - עיתונאי, סופר וחתן פרס פוליצר, לא רק כותב באופן תיאורטי. הוא יצא למסע בעקבות קפטן קוק, ומביא תיאורים רבים אודות המצב הנוכחי באותם מקומות ש"גילה" קוק במסעותיו - ניו זילנד, אוסטרליה, בורה בורה, טאהיטי, נואי, אלסקה, הוואי, וגם באנגליה, מקום הולדתו של קוק. הוא אף הצטרף להפלגה של רפליקה (דגם הבנוי לפי המקור - בתמונה מטה) של ספינת האנדוור, מה שהוביל לחוויות ותובנות מעניינות מאוד.

כך למשל מתאר הורביץ כיצד נראו חייו של יורד ים במאה ה- 18: דמיינו את עצמכם מפליגים אל עבר הלא נודע בקופסת עץ באורך 30 מטרים, יחד עם עוד כמאה אנשים, ואתכם עזים, סוסים, תרנגולות וסחורות שונות ומשונות. מה שמדהים הוא שמדובר בשיט ללא מפה, בעזרת אמצעי ניווט פרימיטיביים להחריד, כאשר הטעות הקטנה ביותר עלולה להוביל למוות ודאי. על עזרה לא היה מה לדבר וגם לא על קשר כלשהו עם הבית. קוק הגיע למקומות שבהם לא ביקרו אירופאים אחרים במשך עשרות שנים רבות לאחר מכן. כשהיה באלסקה, לדוגמא, פגש בכמה סוחרי פרוות רוסים וניצל את ההזדמנות הנדירה הזו ליצירת קשר עם "הציוויליזציה" – הוא שלח איתם מסר חתום למפקדיו באנגליה. "המכתב שנשא את התאריך 20 באוקטובר 1778 עשה את דרכו באונייה רוסית מאלסקה לקמצ`טקה, ומשם במזחלת כלבים ובמזחלת סוסים על פני ערבות השלג, עד למיסיון האנגלי בסנט פטרבורג. הוא הגיע לבסוף ללונדון ב- 6 במארס 1780, למעלה משנה אחרי מותו של קוק". (ע"מ 343). בעולם של היום, שבו יש אימיילים, טלפון נייד ולוויני, אינטרנט בכל פינה ושאר אמצעי תקשורת, הרעיון של ניתוק מוחלט כל כך נשמע אבסורדי. אפילו ספינות חלל המפליגות אל קצה מערכת השמש מצוידות באמצעי תקשורת המאפשרים לשמור על קשר עם הבסיס ועם המשפחה.  

כ-60% מהמלחים שהפליגו על ספינות באותה התקופה מתו בלב ים. זהו מספר מחריד, המעיד על הקשיים הרבים שאיתם התמודדו קוק ואנשי הצוות שלו. הקשיים היו שונים: סופות, מחלות שנבעו בין היתר מתנאי תברואה והיגיינה ירודים ומחסור במזון טרי, מרידות, עונשים גופניים אלימים וקשים, קרבות עם ילידים וגם שתייה מופרזת. "האנדוור יצאה לדרכה כשהיא נושאת כמות מדהימה של משקאות חריפים: 5,500 ליטרים בירה, 7,300 ליטרים יי"ש (ברנדי, עראק, רום), ו- 13,800 ליטרים של יין שהעמיס קוק במדירה. המנה המקובלת למלח הייתה 4.5 ליטרים בירה ליום, או חצי ליטר רום שדולל במים להפקת שתי מנות יומיות של משקה המכונה "גרוג"". (ע"מ 33)

---

מפגש בין תרבויות

 

הקטעים האהובים עלי ביותר בספר הם אותם קטעים בהם מתאר הורביץ את המפגש הראשון בין התרבויות השונות. קל לדמיין את המפגש מנקודת מבט אירופאית, אבל הורביץ כולל גם הרבה מאוד תיאורים של המפגש עם האירופאים - מנקודת מבטם של הילידים. הוא משלב עדויות מדהימות, במקרים רבים ממקור ראשון, של אנשים שפגשו את קוק וצוותו כשעגנו בהפתעה בחופיהם. חישבו על התדהמה שוודאי הכתה בילידים שהיו כהי עור, ולא העלו בדעתם את קיומו של אדם בעל גוון עור בהיר. ניתן לשער שהם השתאו לנוכח דברים קטנים כמו - הכתיבה במחברת; השימוש בנשק חם; הבגדים (שיש שחשבו אותם לעור צבעוני מקומט); העובדה שכל אנשי הצוות היו גברים (ואשר הובילה לפחות במקרה אחד להנחה כי כולם הומוסקסואלים); וכמובן המתכת, שהפכה למצרך נדיר ומבוקש כל כך, עד שבמקרים רבים נשים העניקו מחסדיהן לאנשי הצוות בתמורה למסמרים וחתיכות מתכת קטנות (ובמקרים רבים הן גם "קיבלו" בתמורה מחלות מין קשות שהתפשטו עד מהרה באיים).

 

הנה דוגמא אחת מיני רבות מהספר למפגש מעניין שכזה - עדות שנגבתה מפיו של מאורי (ניו זילנדי) בשם טי הורטה, שהיה נער צעיר בזמן שהגיע קוק לראשונה אל חופי ניו זילנד, ונותר בחיים מספיק שנים כדי לספר את חוויותיו לאירופאים, שהגיעו לניו זילנד בחיפוש אחרי זהב עשרות שנים לאחר מכן:

 

"בימים הרחוקים ההם, נזכר טי הורטה, הוא יצא עם בני שבטו ללקט צדפות סמוך למפרץ שקט הידוע בשם `ענוג כנערה צעירה`. יום אחד התגלה במים מראה שלא מהעולם הזה - כלי שיט גדול יותר  מכל סירת קאנו שטי הורטה ראה מעודו. זקני השבט, שצפו בתופעה מהחוף, חשבו שאולי האונייה באה מעולם הרוחות. ואז ירדו ממנה יצורים חיוורים שחתרו בכלי שיט קטנים לכיוון החוף כשגבם מופנה אל היבשה. למראה הזה הניד זקן השבט בראשו ואמר, "כן, אמנם כך הדבר: האנשים האלה הם שדים; עיניהם קבועות בעורפם." טי הורטה נמלט לתוך היער עם שאר הילדים ורק לוחמי השבט נשארו על החוף.

בהתחלה השדים לא פגעו באיש. הם ליקטו צדפות ודברי מזון אחרים. אחד מהם אסף צדפים, פרחים וניצני עצים, נקש על אבנים ושם אותן בילקוטיו. הסקרנות גברה על פחדם של הילדים והם התגנבו החוצה מהיער. "מיששנו את בגדיהם," נזכר טי הורטה, "ונהנינו ממראה עורם הלבן ומהעיניים הכחולות של כמה מהם." השדים הציעו לילידים מאכלים שהביאו מאונייתם: גושים קשים ויבשים שנראו כמו אבנים ספוגיות, ובשר שמן ומלוח כל-כך שאפילו הלוחמים עיוו את פניהם. האם היה זה בשר לוויתן? או בשר אדם?

 

אחד השדים הצביע במטה ההליכה שלו כלפי מעלה. "נשמע קול רעם מחריד והבזיק ברק," אמר טי הורטה, וציפור מתה נפלה על הקרקע. "אבל מה הרג אותה?" אחר כך רצה אחד הלוחמים לעשות עסקת חליפין עם המבקרים, אבל הוא חטף את הבגד מידיו של השד וברח בסירתו מבלי לתת בתמורה את גלימת עור הכלב שלו. מטה ההליכה הבזיק שוב, והלוחם נפל כשחור פעור בגבו. השבט קבר אותו עטוי בבגד שלקח מהשד; אבל מפני שהוא עצמו היה אשם במותו, לא היה צורך באוּטוּ, בנקמה. מקום הריגתו נודע מאז בשם "יום חם ורע"... [הוא] השתמש גם בפיסת המתכת שניתנה לו על סיפון אונייתם של השדים. טי הורטה ענד אותה על צווארו בתור היי-טיקי, קמע או אל פרטי. הוא חיבר אותה לקצה חניתו, והשתמש בה לגילוף תיבות עץ או לתיקון סירות. "שמרתי על המסמר הזה עד שיום אחד שטתי בסירת הקאנו שלי בים והיא התהפכה," סיפר. "צללתי כדי  למשות אותו, אבל הוא לא נמצא. האל שלי אבד לי." טי הורטה זכר גם את האיש הגבוה שנתן לו את המסמר. הוא שמע שהאיש הוא קברניט דגול  בשם קוקו [כך הגו המקומיים את שמו של קוק]. הדבר לא הפתיע אותו. באותו יום רחוק עשו נדיבותו של השד הראשי, שלוותו ושליטתו העצמית רושם רב על טי הורטה ועמיתיו. בשפתם הייתה אמרה שהתאימה לתיאור אדם כמוהו: איש אציל אינו הולך לאיבוד בהמון".  (ע"מ 104 - 105).

 

---

אישיותו והשפעתו של קפטן קוק 

 

הספר עוסק רבות בדמותו השנויה במחלוקת של קוק. על העובדה כי הוא היה ימאי אמיץ ועשוי ללא חת - כמעט ואין ויכוח. אלא שרבים רואים בו כיום סמל לכיבוש האירופאי, שהוביל להרס וחורבן במקומות רבים. הורביץ סוקר באופן אובייקטיבי למדי את אישיותו של קוק, כפי שניתן ללמוד עליה מתיעודים היסטוריים שונים, ובעיקר מיומן המסע שהוא ניהל בקפדנות בזמן מסעותיו. התמונה המצטיירת היא של איש קשוח ודייקן, אך גם בעל כוונות טובות, שדאג לאנשי צוותו וניסה גם ברוב המקרים לדאוג ככל יכולתו לילידים. יש לציין שקוק הצליח לעשות את הבלתי יאמן בתקופתו, ולמרות שנולד כבן למעמד הנמוך זכה להתמנות כקצין בכיר בצי, אך ורק בזכות כישוריו הבולטים ואופיו הייחודי. בימים ההם, מעבר קיצוני כל כך בין המעמדות היה נדיר וכמעט בלתי אפשרי.

 

מסעותיו של מחבר הספר, הורביץ, מובילים אותו במקרים רבים לשיחות עם צאצאים של ילידים במקומות שונים אליהם הגיע קוק, וברוב המקרים יחסם אל קוק הוא שלילי מאוד. לא רק בקרב הילידים קיימת סלידה מקפטן קוק - כך גם המצב בשנים האחרונות בקרב האוכלוסייה האירופאית במקומות שונים, ובכלל זה אפילו באוסטרליה, בה נחשב קוק בזמנו לאחד האבות המייסדים. הורביץ מצטט מורה אוסטרלית אותה פגש בטיול, אשר סיפרה לו על מערכת החינוך באוסטרליה ועל יחסה לקפטן קוק: "כשהייתי ילדה לימדו אותנו שאוסטרליה התחילה עם קוק. אבל כל זה השתנה. כיום מקדישים לו יום או יומיים בלבד." (ע"מ 146).

 

למרות שהפך למעין שעיר לעזאזל, מהספר עולה כי קפטן קוק באמת פעל לרוב ממניעים טהורים. הוא ניסה כמעט תמיד למנוע פגיעה באוכלוסיית הילדים, ניסה למנוע מאנשי הצוות שלו, שהיו נגועים במחלות מין, לקיים יחסים עם בנות המקום, ולשם כך הפעיל כוח ואיומים בעונשים גופניים קשים (לרוב, אגב, הוא נכשל בניסיונותיו). ככלל, קוק ניסה למנוע אלימות כלפי הילידים וניסה לבסס איתם יחסי מסחר הוגנים באופן יחסי. הוא גם התמלא בעצב כשראה את הרוע שמביא המפגש בין המקומות שגילה לבין המערב: "כשחזר לניו זילנד ב- 1773, ושוב ב- 1777, [אחרי שהיה שם לראשונה ב- 1770 - א.כ.] מצא קוק שהמאורים כבר שלחו ידם בגניבה, עשו מהגרזנים המערביים נשק במקום כלי עבודה, נדבקו במחלות מין והיו להוטים להזנות את נשותיהם ובנותיהם בתמורה לכמה מסמרים. `כל אלה היו פירות הביאושים של המסחר עם האירופאים`, כתב קוק באחד הקטעים המדכאים ביותר שרשם ביומניו. `השחתנו את מידותיהם, שבלאו הכי נטו לחוסר מוסריות, והכרנו להם צרכים ואולי גם מחלות שלא היו ידועים להם קודם לכן, ושהועילו רק להפר את השלווה המבורכת שהם ואבותיהם נהנו ממנה עד כה. אם מישהו מכחיש את אמיתות הטענה הזאת, שיבוא ויגיד לי מה הרוויחו הילידים בכל רחבי אמריקה ממגעיהם עם האירופאים.` " (ע"מ 130-131).

 

---

מותו של קפטן קוק

 

למרות כל הנכתב לעיל, הרי שקוק בכל זאת לא היה טלית שכולה תכלת, במיוחד במסעו השלישי והאחרון, אז נדמה שסבלנותו פקעה. הוא הטיל עונשים חמורים על הצוות, במקרים רבים ללא הצדקה של ממש, ונקט גם ביד קשה כלפי הילידים, במיוחד במקרים בהם גנבו אלה ציוד מאנשי הצוות. כך כאשר הגיעו קוק וצוותו לאיי הוואי, אחרי שירדו דרומה מאזור אלסקה במסעם השלישי, נוצרו בתחילה קשרים טובים עם האוכלוסייה המקומית אשר ראתה ביורדי הים סוג של אלים. אלא שסדרה של גניבות קטנות ומרדפי שווא אחרי הגנבים הובילה להרג של מקומיים, כולל אחד הצ`יפים, ולחטיפתו של מלך הוואי למטרת כופר. המצב התדרדר במהירות. בסופו של דבר מצאו את עצמם קוק וצוות קטן שירדו לזמן קצר אל החוף מוקפים בידי לוחמים רבים, שהתקיפו אותם והרגו את קוק וארבעה מאנשיו. אגב, בין קוק לבין סירת ההצלה היו רק כעשרה מטרים, אלא שקוק, כמו כמעט כל האירופאים בתקופה ההיא, לא ידע לשחות. אחרי שהרגו את קוק, בישלו אותו המקומיים ושמרו כמה מעצמותיו, שלפי האמונה שלהם הכילו את כוחותיו של קוק. צוות האנייה המזועזע קיבל נתחים מבשרו של קוק מאחד הילידים שהיה מיודד עמם. בהעדרו של קוק הפכו רבים מצוות הספינה לחסרי כל רסן. כנקמה על מותו של הקפטן ועל ההתגרויות של הילידים לאחר מכן, ירו אנשי הצוות מתותחיהם, ירדו לחוף, ושרפו כמאה וחמישים בתים על יושביהם, כשהם הורגים ומתעללים ברבים אחרים, ובכלל זה כוהנים וקשישים, בדרכים מזעזעות ואלימות. בין היתר כרתו ראשים רבים, בהם נופפו אל מול הילידים בהתרסה. כך, בטבח מזעזע שכזה, באה אל סיומה הקריירה המרשימה והחשובה של אחד מן הימאים הדגולים ביותר בעולם.

 

                                                         

                                                                

הספר אמנם אינו מושלם - קיימת בו נטייה לחזור על מידע מספר פעמים מנקודות מבט שונות, וכמה קטעים היו פחות מעניינים בעיני (ובמיוחד הקטע העוסק בילדותו של קוק, בצפון יורקשייר), אבל בסופו של דבר נהניתי מאוד מן הקריאה. הורביץ הצליח לתאר את דמותו המרתקת של קוק באופן ציורי, מעניין, ולא יבש, והספר מספק  חוויה ספרותית ממדרגה ראשונה (בתמונה מעל - דיוקנו של קפטין קוק).

---

                                                              (הכתבה פורסמה באתר של אמנון כרמל)

---