אוסטרליה - כתבות - ילד, אל תיגע, זה ארסי!

הדרך מהבית שלי לשפת הים נראית כמו גן עדן לרגליים יחפות. באמת. רמזור אחד, חמש דקות הליכה, מדרכה לבנבנה שלא לוהטת מדי גם בשיא הקיץ, קצת דשא ירוק ולח, ורצועת חול צהוב ורך באורך חמישה קילומטרים מיד אחריו. אם נראית, אז בטח גם מרגישה כמו גן עדן, נכון?

בפעם הראשונה בה ניסיתי לרדת לריצה קצרה על שפת הים בלי נעלי ההתעמלות בקיץ הראשון שלי כאן, התחלתי בהליכה מהירה לאורך המדרכה הקרירה, בצל, פיזזתי בזהירות אל האספלט האפרפר, שהתגלה גם הוא כמעט חם מדי אבל לא ממש, חייכתי חיוך רחב וזינקתי אל חיקו המלטף של הדשא הירקרק, שעליו הירקרקים טמנו בחובם כדורי קוצים. גם אלה היו ירקרקים, רק קצת פחות ממה שהם היו חדים, ואני התרוממתי באוויר על רגל אחת ואז על השנייה, כמו בריז'ניקוב על הקרח, הודעתי לכל מי שהיה באזור בקול רם ונישא מאיפה אני (או לפחות מאיזה אזור גיאוגרפי - כמו רובנו, בעיתות מצוקה אני מקלל בעיקר בערבית), ועברתי לקצות האצבעות ולקללות חרישיות יותר עד שהגעתי לחול החם.

זהיר הפעם, טופפתי מעדנות אל קו המים, איפה שהחול רטוב והדוק ונוח יותר לריצה, נשמתי עמוקות והתחלתי לרוץ. הדימום הקל היה שווה את הכיף הצרוף שבריצה יחפה. הרגשתי את המים מלחכים את קרסוליי, את החול ההופך רטוב וצמיגי, את הנשימה המאומצת בריאות, את הזיעה על המצח, את הלב ההולם. ואז קלטתי פתאום, שלמרות שמים כבר לא מלחכים את קרסוליי, החול מרגיש עדיין צמיגי. צמיגי מאוד אפילו.

מבט קצר למטה גילה שכבר מספר דקות אני רץ על מרבד יפהפה, מבריק וחלקלק של חול, המשובץ כל מטרים ספורים במדוזות קטנות ושקופות, שנסחפו לחוף עם הגאות שבאה והלכה לה. בלעתי את הרוק ושברתי לאט לאט ימינה, אל החול הרך יותר, וחזרה אל הדשא. נתתי מנוח לברכיי הרועדות וצנחתי למצב ישיבה, לא לפני שווידאתי את נקיון השטח מקוצים. פחד אלוהים היבשת הזו.

המזל הוא, אגב, שאני גר בגולד-קוסט ולא, נניח, באזור קיירנס, שם אסור להתקרב לים, מספרים לי, כי המדוזות מצוידות בארס שיכול להיות קטלני למדי, לא עלינו.

ושלא תחשבו לרגע שההליכה השלווה הזו על מרבד המדוזות באה לי טבעי. לפני שנתיים הייתי נכנס לרעידות שלא היו מביישות נרקומן בקריז, קופא על מקומי או נופל ישר לזרועותיהן הריריות של בנות הזונה השקפקפות. כשהגעתי לכאן, שתבינו, פחדתי מג'וקים. ג'וק היה לדידי התגלמות כל הסיוטים שבעולם. היום, חמש ומשהו שנים מאוחר יותר, אני חולף על פניהם בחיוך רחום ומטה את הראש, כדי לאפשר לעכביש הצייד הענק שבנה טירה תלת-מימדית מעל שער הכניסה לחצר שלי לרדת על הג'וק האומלל, הלכוד ברשת, כמו ספיידרמן על כנופיית אנסים קבוצתיים.

בעוד אני מסדיר את נשימתי ומצטנן קמעה על הדשא, נזכרתי בפעם הראשונה שישנתי כאן אצל חבר, שגר בבית על הנהר. החצר האחורית שלו מצוידת במדרגות עץ מזמינות הנושקות למים, ואני, עם ג'טלאג עצבני, התפשטתי לתומי לפנות בוקר ודידיתי למטה לשחייה קצרה. הוא עצר אותי בצרחה שגירשה את כל השחפים מהמזח, ישירות מחלון המטבח. מסתבר שאסור לשחות בנהרות המקומיים. למה? כי הכרישים שאיבדו את דרכם ולא מצליחים לחזור לים הופכים רעבים מאד, אחרי שהם מחסלים את כל הדגים המקומיים. כשהוא הסביר לי, חשבתי שהוא צוחק. הוא לא.

"אח!!!" קפצתי על רגליי כנשוך נחש, ולא בכדי. בעוד אני שקוע בשרעפיי, הכיש אותי משהו. זה כאב כמו ששום דבר לא כאב לי בחיים. חשבתי שאני הולך למות. הבטתי למטה ברעד, מחפש את נחש הצפע או העקרב המפלצתי שפלשתי לו לטריטוריה, וגיליתי נמלה שנופפה לעברי בעצבנות במחושיה. קטנה דווקא, אבל אדומה, אלא מה? שלושה ימים של גולה נוקשה ומגרדת, עם הקרנה אדומה פרחונית ומגרדת לא פחות ברדיוס של עשרה ס"מ מסביב. ברוך הבא לאוסטרליה.

עם בוא הקיץ מתמלאות החצרות האחוריות כאן בקרפדות גדולות ומציקות. אם התמזל מזלו של מישהו והתגלגלו לו זכר ונקבה לחצר (דהיינו, מושבה שלמה בתוך שבועיים שלושה), הוא צפוי להניח את ראשו על יצועו מדי ערב לצלילי מקהלה עליזה של קרקרנים מבסוטים מתחת לחלון. כדי להיפטר מהם אפשר פשוט להרים אותם ולזרוק למקום אחר, תגידו. בטוח יש איזה חור בבוש האוסטרלי בו הם יהיו מאושרים לנצח, איזו מושבת קרפדות עם כובעי קרוקודיל דנדי, שבה יוכלו לקרקר כאוות נפשם. נכון? אולי. אלא שאם תרימו את גדי קרפדי אתם צפויים לפריחה רצחנית בת חודש בכל הגוף, וזה רק בתנאי שאתם לא אלרגיים. ילדים מתים מזה. ספורט לאומי מקובל כאן הוא לצאת לחצר האחורית עם כמה בירות ומקלות גולף בגדלים שונים, ולהעביר את הבוקר בצעקות "פור!" עד שהחצר נקייה מקרקרנים.

האמת היא שזה לא מצחיק. הטבע כאן פראי לאללה. מי שהולך לחפש לו בתמימות וללא תדרוך הולם צדפים וסרטנים על שפת הים מעמיד את עצמו בסכנה סבירה ומיידית משוכני הסלעים המקומיים, ומדובר בהרבה יותר מצביטה קטנה בתחת מאיזה שרימפ תועה. תוכניות הטלוויזיה מסבירות את ההבדלים הדקים שבין פטריות ארסיות לפטריות הזיה "מותרות", בין צדפי מאכל וצדפים בעלי ארס משתק פילים, איך לא מרימים מדוזות, מה עושים אם נצמד לך כריש לרגל כשאתה שוחה, (כן, יש מה לעשות) וכל ילד, אלא אם הוא ממש עירוני, חנייבץ מלידה, או מהגר טרי, אמור לדעת עם איזה נחשים מתעסקים ועם איזה לא. אפילו העצים, מחוץ לעיר, נראים כאן חיים. לא יודע איך להסביר את זה. לכל עץ יש פרצוף, כל ענף עם אישיות. כל שיח נראה כמו משהו מכוכב לכת אחר.

כשהלכתי לווטרינר עם חתולתי החדשה, שוב, באותו קיץ ראשוני, שאלתי אותו אם יש איזו מניעה לאפשר לה לטייל בחוץ. אולי העירייה עושה כאן "מבצעי" הרעלת חתולים משוטטים, כמו בישראל? "מה פתאום! שום מניעה," הוא הניד בראשו. "אלא אם אתה גר ליד הנהר."

"לא, איזה תטבע," הוא צחק, "חתולים לא נכנסים למים. אבל יש איזה דג קטן ואפור כזה ששוחה כאן בנהרות - אם היא אוכלת אותו אתה תיאלץ להשיג לך חתול חדש". רשמתי לפני. אני מקווה שגם היא יודעת את זה.