| אל אוסטרליה | אודות | פורום | קישורים | | | תעודות סל | |
מאמרים אחרונים של בועז שיפוני לרשימת המאמרים המלאה של בועז שיפוני |
לא קלה היא, לא קלה דרכנו בועז שיפוני שלושת הרגלים עברו שינוי קל באוסטרליה. במקום עלייה לרגל בפסח, בשבועות ובסוכות, העלייה לארץ הקודש מתרחשת בפסח, בראש-השנה (מזג אויר טוב והם בחופש), ובכריסטמס (מזג אויר על הפנים, ואנחנו בחופש). כפי שחלקכם כבר ניחש מהכותרת, המדריך יעזור לכם להתכונן למסע לארץ, תוך כדי מתן טיפים, אבחנות ושבירת כמה מיתוסים -
עיצוב בשיטת Ctrl+C "בבנגקוק יש נמל-תעופה חדש" –
נכון. אין ספק שנמל-התעופה טוב יותר מן הקודם, שדמה לשוק במרכז קניות. אני בטוח שאדריכל נמל התעופה החדש זכה בפרס עיצוב – של בתי-כלא או בתי-משוגעים (כך מבינים רק לאחר הנחיתה). נראה כי האדריכל תכנן אגף אחד, שכפל אותו ב-Copy-Paste כמה עשרות פעמים, ואז חיבר את המסדרונות זה לזה. הצבע השולט הוא צבע הבטון והאווירה היא של חדר ניתוח בשווייץ (ראו מטה) -
הסלוטייפ והלוחמה בטרור טוב, אז מתחילים לשחק "חפש את המטמון": חפשו את דלפק אל-על. אחרי מספר סיבובים בכלא 6 מגיעים לדלפק עם שלט "אל-על", מודבק חציו בסלוטייפ ששכח שהוא היה שקוף. לא משנה לאיזה נמל-תעופה בעולם תגיע, השלט "אל-על" לעד יהיה מודבק בסלוטייפ דכאוני. ואם תעז לשאול למה, תקבל את התשובה הידועה – "מטעמי ביטחון". רק בטיסת ההמשך נפל לי האסימון. אני זוכר שגם במלחמת המפרץ השתמשנו בסלוטייפ, ואפילו היה מחסור, וזה תמיד עבד – אף סקאד לא פגע בנו. אולי זה הזמן להבין שבמקום טיל החץ ופרויקטים ביטחוניים אחרים, יכולה מדינת ישראל להתחמש בכמויות עצומות של סרט מדבק? אולי בכלל אפשר לעטוף את שדרות ואשקלון בסלוטייפ, ואז שום קסאם לא יוכל לחדור?
טוב, אז יעל (תמיד קוראים להן יעל) שואלת אם נתנו לנו משהו להעביר, ומנסה לעשות את הפרצוף הדרמטי ביותר שהיא למדה לעשות בקורס מ"כיות, כי יעל הבוסית שלה, עם עשרה תגי ביטחון תלויים על שרשרת של כדוריות מתכת (כמו זאת שהייתה לי בכיתה ב') בוחנת אותה. ואנחנו, עם הפרצוף התמים ביותר שלמדנו לעשות בגן כששאלו "מי שם לאורן חול בסנדביץ' עם שוקולד ה'השחר'?", אומרים שלא. פשוט לא רצינו לסבך אותה עם הבוס שלה. אז מה אם יש לנו מתנה מג'ו, מניח הלבנים, שביקש להעביר לבנה אחת לאבא שלו בשכם?
המשכנו בטיול, ובדקו לנו את כמות הנוזלים בשמפו, ובאפטר-שייב ואת המים בברך. קצת לפני שמגיעים לשער עוד יעל אחת שואלת עוד כמה שאלות מכשילות, ואז אנחנו נכנסים לאקווריום מזכוכית ומחכים לטיסה. חמש דקות לאחר כניסתנו לאקווריום (בדקתי, זו לא אנטישמיות, כל הטיסות מחכות באותו סוג אקווריום) מודיעים על איחור. אתה נעול בקן הקוקיה, אין סיכוי שיעל, לא משנה איזו מהן, תיתן לך לצאת, ונשאר לך רק לחכות למכות החשמל. "דווקא אל-על השתפרו מאד בזמן האחרון" – דווקא לא. היו שיפורים, כגון: כבר לא שמים את השיר של דורון מזר בנחיתה, המנות של הילדים היו 'פיצוץ' בזמן האחרון, והמטוסים שופרו, אבל אל-על נמכרה, ומאז הם בירידה. לא ניכנס לזה כאן. מה שהיה תמוה בטיסה מבנגקוק לישראל היה המטוס, דגם 767. לאלה מביניכם שלא מבין בדגמי מטוסים, לנסוע ב-767 מבנגקוק לתל-אביב, זה כמו לנסוע ממלבורן לבריסביין על וספה, בלי חולצה ובלי קסדה, בעונת הייחום של הדבורים.
פנרגן אאוט, יחי משחק החרוזים
בעבר היינו משקים את הילדים בכמות מדודה של פנרגן, אשר היתה מרדימה אותם לחלק נחמד של הטיסה. בשנים האחרונות הגיעו הרופאים להחלטה כי יש סכנות רבות בתרופה ואין להשתמש בה. בהיעדר סרטים פתחנו את פק"ל ההפעלות, וחילקנו לילדות. אחד המשחקים היה 'בינדי'ס'. ביתנו בת השנתיים נראתה מאושרת מתמיד, בהתחשב בטיסה הארוכה כל-כך, ותפסנו אותה אוכלת כמה חרוזים. לאחר מכן התגלה כי הדבק של בינדי'ס מכיל: GHB – Gamma Hydroxybutyric Acid – סם שצבר בשנים האחרונות אהדה רבה בסצנת המועדונים, בשל תחושת האופוריה שהוא יוצר.
השלפן בשדה השיפון ביקורת דרכונים. אני מושיט לפקידה את ערימת הדרכונים, היא חותמת על חלקם באנרגיה שיכולה לנפץ אטום, ואז עוצרת - הפקידה: "יש לכם גם דרכונים זרים?" אני: "כן" הפקידה: "אפשר לקבל אותם?" אני: "לא" הפקידה: "אתה מסרב?" אני: "לא מסרב. אני רוצה להבין תחת איזו סמכות את מבקשת לראות את הדרכון הזר שלי". הפקידה: "אז אתה מסרב?" אני: "לא מסרב, אני רוצה להבין" הפקידה: "אז אתה מסרב?" הבנתי שכמו במקדונלד'ס, היא תקועה במסך שנותן לה שתי אפשרויות: מסרב או לא מסרב, או כמו ששואלים אותנו פה: "אתה רוצה צ'יפס?" בשביל להוציא אותה מהלופ אמרתי "מסרב".
לחיצה על כפתור ומיד נכנסו לבוטקה של הפקידה שוטר ושוטרת, שניהם עם שפם. השוטר עם השפם פתח את הנדן ושם את היד על האקדח (השלפן). הפכתי להיות ברשימת המבוקשים של מדינת ישראל.
השוטרת עם השפם: "אתה מסרב?" אני: "לא מסרב, רוצה להבין". השוטרת: "טוב, חכה". השוטרת והפקידה בוהות במחשב, השלפן עם היד על האקדח, אשתי עם מבט של "תן להם כבר ת'דרכונים, יא עקשן", אני עם מבט של "לא נותן". השוטרת: "אז אתה בטוח שאתה לא רוצה לתת לנו את הדרכונים הזרים שלך?" השלפן מתערב: "תן כבר, מה אכפת לך?"
אני: "אני רוצה הסבר למה".
השוטרת אומרת לפקידה: "תלחצי F7. תעברי למסך הזה וזהו". הפקידה מחזירה לנו את הדרכונים, ושני המשופמים נעלמים.
אנחנו לוקחים את המטען ועוברים את המכס. פעם המכס היה אימת הטיול לחו"ל, היום עם הורדת המיסים בישראל, הספורט הלאומי של מעבר המכס נעלם, ואפשר לראות את המוכסים יושבים כמעט רדומים, או אולי הם לא רדומים, אלא פשוט העבירו אחד את השני בתוך המכונה, מהשעמום, כמה פעמים יותר מדי. ואז יוצאים החוצה ורואים את המשפחה, מתחבקים, מתנשקים, ומבינים כמה החוויה שעברנו ב-29 השעות האחרונות לא משמעותית, מה שהופך את כל הכתבה הזו לשולית.
פורסם ב- (גליון 22, אפריל-מאי 2008) - לחצו כאן לנקודות חלוקה או למנויים
|