אוסטרליה - מאמרים - הטרגדיה של האבוריג´ינים הטסמנים

האבוריג`נים שבאוסטרליה, בדומה לילידים באמריקה, ניו זילנד, טאהיטי, הוואי, אלסקה ושאר יבשות העולם, סבלו באופן נוראי מן הכיבוש האירופאי. האירופאים נהגו להתעלל בילידים כמעט בכל מקום אליו הגיעו, בין אם במתכוון ובין אם באמצעות מחלות שהביאו עימם, נשק שהפיצו, אלכוהול שמכרו וכיו"ב. אבל רק מקרים מעטים של השמדת עם היו מוחלטים בדומה לטבח שנעשה באבוריג`נים של טסמניה (Tasmania), האי הדרומי הצמוד ליבשת אוסטרליה. זהו סיפור טראגי הכולל מעשי זוועה נוראיים, וגרם לי קושי של ממש לכתוב את המאמר.

ראוי לציין כי ביום ד', 13.12.2008, נאם קווין ראד, ראש ממשלת אוסטרליה, נאום היסטורי וחשוב בו התנצל בפני האבוריג`נים וצאצאיהם על הסבל, ההתעללות, הפגיעה, חטיפת הילדים ושאר מעשי הזוועות שנעשו בהם. היה זה יום היסטורי וחשוב, והנאום היה מרגש עד מאוד. אוסטרלים רבים, ובינם אלפי אבוריג`נים, התאספו כדי לשמוע את הנאום, שהועבר בשידור חי בכלי התקשורת. רבים הזילו דימעה ואחרים פשוט לבשו חולצות עליהן נכתב "תודה".

טסמניה היא אי גדול למדי (68,400 קמ"ר), הנמצא מדרום ליבשת אוסטרליה (בתמונה משמאל, מודגש באדום). כיום טסמניה היא חלק בלתי נפרד מאוסטרליה, ואוכולוסיית האי היא כחצי מליון איש. רוב האי נותר פראי, בדומה לניו זילנד, והוא מהווה יעד תיירותי בעל נופים עוצרי נשימה. אלא שההיסטוריה של טסמניה אפלה במיוחד.

האבוריג`נים הגיעו לאוסטרליה דרך דרום אסיה, לפני לפחות 50,000 שנה, ובמהרה התפשטו ברחבי היבשת. לפני כ- 24,000 שנה, לאחר עידן הקרח דאז, נוצר מסדרון יבשתי לאי טסמניה, ולפחות קבוצה אחת של אבוריג`נים עברה לאי והתפשטה בו. אברהם שקד מספר בספרו "האבוריג`נים" על אתר פרהיסטורי קדום, בן כ- 23,000 שנים, שנמצא בצפון מערב האי, ועל מערת פרייזר בדרום טסמניה (קוטינקה בשמה האבוריג`ני), בה נמצאו שרידי מתיישבים מאותה התקופה. ככל שידוע לנו, זו הנקודה הדרומית ביותר אליה הגיע המין האנושי בעידן קרח כלשהו.

החיים בטסמניה של עידן הקרח היו וודאי קשים מאוד, בדומה לתנאים באלסקה כיום. הטסמנים, ככל בני האדם בעולם, התאקלמו מהר לתנאי המחייה החדשים, ניצלו את המערות למחסה, צדו דגים, רכיכות, יונקי כיס קטנים וגם יונקים ימיים כגון כלבי ים ואריות ים. הם השתמשו בעורות ובפרוות, ותפרו מהם בגדים לחמם את גופם בקור העז ששרר באזור. עידן הקרח בא אל קיצו לפני כ- 10,000-13,000 שנה, מפלס הים עלה, והותיר את התושבים שבטסמניה מבודדים מאוסטרליה ומשאר העולם. תנאי המחייה באי נותרו קשים למדי - יערות עבותים, קור עז, שלג המכסה את האזור בחורף, וכד'. מסיבה זו שמרה האוכלוסיה הטסמנית על גודל קבוע ומאוזן בן כ- 4,000 - 5,000 איש, שהתחלקו לתשעה שבטים. צפיפות אוכלוסין זו דומה לצפיפות האוכלוסין של האבוריג`נים באוסטרליה כולה.

הטסמנים פיתחו טכנולוגיה לבניית רפסודות וכלי שייט בסיסיים, שאיפשרו להם להפליג בים הסוער למרחק של עד כמה קילומטרים בודדים מן החוף (יבשת אוסטרליה נמצאת במרחק של כ- 240 ק"מ מטסמניה), אך מעבר לכך הטכנולוגיה שלהם הייתה בסיסית מאוד, והם השתמשו בעיקר בכלי אבן. באופן מסתורי נעלמו בשלב מסוים מ"ארגז הכלים" הטסמני כלי העצם וטכנולוגיית הדייג, ששימשו אותם משך אלפי שנים, והם לא הכירו את טכנולוגיות הציד של האבוריג`נים בשאר היבשת, שכללו את הבומרנג והווּמֶרָה (מתקן להשלכה מדויקת של חנית). הם אפילו חסרו את האמצעים להבעיר אש בכוחות עצמם.

ככל הנראה גם מבחינה תרבותית היו להם פחות טקסים ומנהגים מקרוביהם האבוריג`נים שנותרו ביבשת המרכזית. עד כה נמצאו רק שרידים מעטים של תרבות טסמנית - מעט ציורי קיר במערות וכמה ציורים על קליפות עץ. ככל הנראה תנאי המחייה הקשים לא הותירו להם זמן רב לאמנות ויצירה. מגמה דומה מסתמנת גם בשטח היבשת עצמה, שם נמצאו מרבית ציורי הקיר, הכלים והעדויות לתרבות ענפה באזורי החופים, מקום בו קל היה יחסית לשרוד והאוכל היה בשפע, לעומת אזורי המדבר הצחיחים, בהם נאלצו התושבים להשקיע את מירב זמנם בהישרדות.

בנוסף, חלו שינויים גופניים במבנה הגוף של האבוריג`נים - הם הפכו נמוכים יותר כדי להתמודד עם הקור, מבנה הגוף שלהם השתנה במקצת והשיער שלהם הפך מקורזל יותר.

ג`ארד דיימונד מזכיר לנו בספרו המופתי וזוכה פרס פוליצר - "רובים, חיידקים ופלדה", כי הטסמניים היו העם המבודד ביותר בהיסטוריה האנושית, כאשר במשך למעלה מ-10,000 שנים הם נותרו מבודדים באי נידח, ללא כל מגע עם עמים אחרים, ללא צפיה בטכנולוגיות חדשות, וללא ערבוב גנטי מסוג כלשהו. עובדה זו הותירה את הטסמניים עם טכנולוגיה בסיסית מאוד, וללא אפשרות להתקדם מבחינה טכנולוגית. מצד אחד לא היו להם המלחמות הנוראיות שהפכו חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה האנושית, וגם לא המגפות האכזריות שהרגו מליונים לאורך ההיסטוריה, אך מצד שני, כשהגיעו סוף כל סוף עמים אחרים, נחרץ גורלם מראש, ולא היה להם כל סיכוי להתגונן - טכנולוגית או גנטית - שכן לא היה להם אף חיסון טבעי בפני המחלות האירופאיות.

המפגש המתועד הראשון בין האירופאים לטסמנים היה בשנת 1642, אז הגיע לשם רב החובל ההולנדי ינזון טסמן, שעל שמו נקראת טסמניה. אך היה זה אירוע בודד, ובמשך יותר ממאה שנה לא הגיעו שוב אירופאים לאוסטרליה. אבל אז הכל השתנה. בעקבות מסעותיו של קפטן קוק, החלו להגיע מתיישבים אנגליים בסוף המאה ה-18, כדי להקים באוסטרליה מושבת עונשין. ההתיישבות הראשונה הייתה באזור סידני, ובמהלך המאה ה-19 הוקמו מושבות עונשין נוספות.

בשנת 1798 חקרו קצינים בריטיים את טסמניה ומיפו את חופיה. בשנת 1803 הוקמה בטסמניה מושבת עונשין בשם הובארט (Hobart), שהפכה כיום לעיר המרכזית באי. האירופאים שהגיעו למקום היו סוהרים קשוחים ופושעים קשוחים עוד יותר, ובמהרה החל בטסמניה טבח עם של ממש, בחסות ובעידוד הממשל המקומי. המאבק כונה באופן לא רשמי בשם "המלחמה השחורה" (The Black War - איור מימין).

ג`ארד דייאמונד מספר בספרו הקודם - "השימפנזה השלישי" - על האופן בה השפיעה הגעתם של האירופאים על האוכלוסיה הטסמנית :

"הלבנים חטפו ילדים טסמניים בתור פועלים, חטפו נשים בתור פילגשים, הטילו מומים בגברים והרגו אותם, פלשו לשטחי ציד וניסו לגרש את הטסמנים מאדמתם. עד מהרה התמקד העימות בשטחי מחיה, הגורם השכיח ביותר לרצח עם בכל ההיסטוריה האנושית... רועה אחד הרג תשעה עשר טסמנים בתותח מתכוונן טעון במסמרים. ארבעה רועים אחרים ארבו לקבוצת ילידים, הרגו שלושים מהם והשליכו את גופותיהם מעל צוק המוכר כיום בשם וויקטורי היל (גבעת הנצחון)."(ע"מ 248)

הילידים ניסו כמובן להתנגד לגזל האדמות והטבח באנשיהם, מה שרק החריף את המצב. הממשל המקומי הקים "צוותי סיור" של אסירים בהנהגת שוטרים, ואלה רדפו וטבחו בטסמנים באשר היו, במסעות ציד אדם וטבח שיטתי של ילידים. באופן מזעזע למדי, השתתפו במסעות ציד אלה אבוריג`נים, שהובאו במיוחד מאזור סידני על מנת לשמש גששים בציד הילידים הטסמנים.

ב- 1828 הוכרז משטר צבאי בטסמניה, והשוטרים הוסמכו להרוג כל טסמני שימצאו. בשלב מאוחר יותר הוחלט על ריכוז אוכלוסיית הילידים במקום אחד, ולשם כך הוכרז פרס כספי על ראשיהם של טסמנים - 5 לירות בריטיות לכל מבוגר ו-2 לירות בעבור כל ילד. המחלות שהביאו עימם האירופאים פגעו בילידים גם במקומות מרוחקים, והבודדים ששרדו נפלו קורבן לאלכוהול הקטלני, שגם אליו היו הילידים רגישים במיוחד.

תוך שלושים שנה בלבד הצטמצמה אוכלוסיית הילידים של טסמניה, ששרדה יותר מ- 20,000 שנה בתנאים קשים במיוחד, לכ- 300 איש בלבד.

ג`ורג` אוגוסטוס רובינסון (Augustus Robinson), שהיה מיסיונר נוצרי באי, יצר קשרי ידידות עם אחת מן הילידות הטסמניות שכונתה טרוגניני (Truganini). הוא למד קצת מן השפה הטסמנית, חקר את התרבות וראה בעצמו מגן האבוריג`נים. הוא קיבל סכום גדול מן הממשל על מנת לרכז את אחרוני הטסמניים במקום אחד. יחד עם טרגוניני הוא הצליח, ב-1833, "לשכנע" (במסע שכנוע שכלל איומי רובה), את אחרוני הטסמנים טהורי הגזע לעבור למושבה חדשה באי פלינדרס - אי קטן למדי (כ- 1,300 קמ"ר), שנמצא צפונית במעט לטסמניה. הוא הבטיח להם תנאי מחייה נוחים, שהמעבר יהיה זמני בלבד ושהם יחזרו לטסמניה בהקדם האפשרי. אלא שבהגיעם לאי הם נקלעו למציאות קשה במיוחד, על אי סחוף רוחות ונטול מים מתוקים כמעט לחלוטין. רובינסון היה, בסיכומו של עניין, מסיונר, והוא ניסה בכל כוחו "להציל" את נשמות הטסמניים תוך הפיכתם לנוצרים טובים. השהות במחנה דמתה יותר מכל לבית סוהר עם משמעת נוקשה, וכללה לימודי תנ"ך, שירת מזמורים והפרדת הילדים מהוריהם כדי "להקל על תהליך התִרבוּת שלהם". המושל חסך בהוצאות במכוון, בתקווה שהילידים יגוועו ברעב וממחלות - וכך אכן היה. רק מעטים מן הפעוטות שנולדו במקום שרדו יותר מכמה שבועות, ורובם המוחלט של הילידים שהגיעו לפלינדרס מתו בעשור שלאחר הגעתם. ב-1847 נותרו רק 47 מהם בחיים, והם הועברו לתחנתם האחרונה באויסטר קוב (Oyster Cove), שמדרום להובארט. ב- 1859 נותרו מהם רק כתריסר (חלקם בתמונה מעל).

בשנות השישים של המאה ה-19 החלו אנשי מדע ברחבי העולם לגלות עניין באוכלוסיה הטסמנית, אך הדבר הוביל רק למהלומת המחץ הסופית לילידים. תאוריה חדשה טענה כי הטסמנים הם "החוליה החסרה" באבולוציה האנושית, ומוזיאונים בכל רחבי העולם ביקשו לקבל חלקי גופות של ילידים טסמניים כדי לחקור אותם. וכך, בניגוד מוחלט לאמונה האבוריג`ינית לפיה הנפש יכולה לנוח בשלווה רק כשהגוף נקבר באדמת המולדת, החלו חלקי גופות של ילידים, כלים ואביזרים שונים מוצאים את דרכם למוזיאונים ברחבי העולם. הנה ציטוט נוסף מן "השימפנזה השלישי" של דיימונד, המספר מה עלה בגורלו של הגבר הטסמני האחרון ששרד - וויליאם לאנר (שנקרא גם "קינג בילי" - בתמונה מימין) :

"לאחר מותו של הגבר האחרון, ויליאם לאנר, ב-1869, נאבקו על גופתו צוותים מתחרים של רופאים, בראשות ד"ר ג`ורג` סטוקל מהחברה המלכותית של טסמניה וד"ר ט` ל` קראותר מהאגודה הרפואית הבריטית. הללו הוציאו את הגופה מקברה ושבו וקברו אותה לסירוגין, כרתו ממנה איברים וגנבו אותם חליפות אלה מאלה. ד"ר קראותר כרת את הראש, ד"ר סטוקל את הידיים והרגליים, ומישהו אחר נטל את האוזנים והאף כמזכרות. ד"ר סטוקל הכין נרתיק לטבק מעורו של לאנר". (ע"מ 249). למען הדיוק יש לציין כי נרתיק הטבק הוכן משק האשכים של לאנר.

טרוגניני נולדה בשנת 1812 בדרום טסמניה. אביה היה ראש שבט בעבור אנשי האי ברוני, והיא נחשבת עד היום לסמל הילידים הטסמנים. אלא שחייה של טרוגניני היו קשים מנשוא, והסיוט האירופאי רדף אותה עד לאחר מותה. לפני שמלאו לה שמונה עשרה נהרגה אימה על ידי ציידי ליוויתנים אירופאים. ארוסה הראשון נהרג כשהוא מנסה למנוע מאירופאים לחטוף אותה כשפחת מין. ב- 1828 נחטפו שתי אחיותה ונמכרו לעבדות בדרום אוסטרליה. מעט אחרי שהתחתנה בסופו של עניין, נהרג גם בעלה. ב-1833 עברה טרגוניני יחד עם שארית הניצולים למחנה הריכוז באי פלינדרס, ומשם לאויסטר קוב. ב-1873 היא הועברה להובארט, שם נשארה עד למותה ב-1876, כשהייתה בת 64.

מותו של וויליאם לאנר ב-1869, שהיה חברה הטוב של טרוגניני, הותיר את טרוגניני הטסמנית טהורת הגזע האחרונה עלי אדמות. היא נחרדה ממה שקרה לגופתו של לאנר, בין היתר משום שהדבר היה בניגוד מוחלט לכל מה שהאמינה בו, ולכן התחננה כי לאחר מותה ישרפו את גופתה ויפזרו את אפרה בים, באזור הסמוך לאזור הולדתה. אלא שתחינותיה לא הועילו. גופתה נקברה בהובארט, ואחרי פחות משנתיים הוצאה מקברה ע"י "האגודה המלכותית של טסמניה". השלד הועמד לתצוגה במוזיאון בהובארט, וחלקים מגופתה הועברו לאנגליה.

ב-1976, מאה שנה לאחר פטירתה, הואיל המוזיאון בהובארט לוותר על השלד בעקבות לחץ ציבורי שהלך וגבר. גופתה של טרוגניני נשרפה סוף כל סוף, ואפרה פוזר בים הסמוך למקום הולדתה, כפי שביקשה. ב-1997 החזיר מוזיאון רויאל אלברט (Royal Albert) ממיוריאל שבאנגליה, צמיד ושרשרת לטסמניה, וב-2002 הוחזרו פיסות שיער ועור שנמצאו באוסף בקולג` המלכותי למנתחים באנגליה.

למרות שכיום נהוג לראות בטרוגניני את הטסמנית האמיתית טהורת הדם האחרונה, ראוי לציין כי אחרי מותה של טרוגניני טענה מישהי בשם פני קוצ`רן סמית` (Fanny Cochrane Smith) כי היא היא הטסמנית האמיתית האחרונה. סמית` הייתה הילדה הראשונה שנולדה ושרדה במחנה שבאי פלינדרס, ובגיל 7 הועברה לפנימיה נוצרית. למרות זאת, היא חשה קשר עמוק למורשת הטסמנית ולמדה ככל יכולתה על המסורת, את השפה ואת המנהגים. למרות שקיבלה מהממשלה חלקת אדמה ומענק חודשי, היא המשיכה לאסוף מזון בדרך המסורתית, ובכלל זה אפילו צלילה לאיסוף צדפות ורכיכות. היא נחשבה לבשלנית מצויינת ומארחת למופת, ובשנת 1899 ו-1903 הקליטה כמה שירים מסורתיים בשפה הטסמנית, שנותרו עד עצם היום הזה העדות המוקלטת היחידה לשפה ולשירים הטסמניים. עד היום רואים את עצמם אבוריג`נים טסמנים רבים כצאצאיה.

הכחדתם של הילידים הטסמנים טהורי הגזע העלימה גם כמעט כל זכר לתרבותם, שפתם, ההיסטוריה שלהם והמנהגים שאיפינו אותם. מאז נעשו נסיונות רבים לנסות ולשחזר משהו מן המורשת הטסמנית, אלא שהדבר כמעט בלתי אפשרי, היות ורובה ככולה עברה בעל פה מדור לדור. הממצאים הבודדים בדמות כלי אבן, ציורי קיר, עדויות וחפצים, עדיין מותירים חללים רבים בתרבות הטסמנית, חללים שייתכן ולעולם לא נצליח למלא. ובכל זאת יש תקווה מסוימת - כיום נשארו כמה אלפי צאצאים מעורבים לטסמנים ואירופאים, חלקם כתוצאה מאונס ואחזקת שפחות מין טסמניות בידי אירופאים, וחלקם צאצאיה של פני סמית` - טסמנים שנולדו לעולם אחר ושונה לחלוטין מן העולם בו גדלו אבותיהם. חלק מאותם צאצאים מנסים לשמר את המסורת, ומפעילים לחץ ציבורי רב על מנת להכיר באתרי המורשת הידועים, לשמור על זכר העם שנכחד, ולנסות לשמר ולו קמצוץ מן התרבות האבודה.

(טרוגניני ושלושת הטסמנים האחרונים)

קריאה נוספת - ספרים

* אברהם שקד - "האבוריג`נים - מסע אל זמן החלום" (הוצאת מפה)

הטרגדיה של האבוריג'ינים הטסמנים