אגרוף המחץ של לורה שפרשטיין

אבל אם הייתי מספר לכם שאותה עורכת דין מצוחצחת ואופנתית לשעבר, שנהגה לבלות את השעות הקטנות של הלילה בחדרי ישיבות, את שעות הבוקר בבתי-המשפט ואת שאר השעות הספורות הפנויות שנותרו לה בהשקעת כספה בתבונה ובסבלנות אין קץ – שאותה בחורה ממש עוטה על עצמה מדי יום ו' בשבוע מכנסיים קצרים, גופיה וכפפות אגרוף, נכנסת אל הזירה ומוחצת באכזריות את מתחרותיה - יש להניח שאותה תמונה שציירתם בדמיונכם הייתה מתחילה להשתנות. אם הייתי מוסיף ומספר לכם שלורה שפרשטיין (בתמונה משמאל), ילידת אוסטרליה, היא גם המתאגרפת המקצועית הראשונה באנגליה, שניצחה עד כה בכל הקרבות בהם השתתפה במהלך הקריירה המקצועית שלה – אז היו אולי חלקי התצרף מתחילים להתחבר בראשכם לכדי תמונה מרתקת ויוצאת דופן.

ההתחלה הייתה רגילה למדי. לורה הייתה ילדה קטנה ורזה, שמראה השחרחר ואופייה הקשוח עמד בסתירה מוחלטת למה שהייתם אולי מצפים מילדה אוסטרלית "טיפוסית". היא גדלה במיין ארם (Main Arm), עמק קטן ושלו הסמוך לביירון-ביי, העבירה את מרבית ילדותה ברכיבה על סוסים, גלישה ותעלולי סקייטבורד, ואפילו חשבה על התמחות מקצועית בענפי הספורט האהודים האלה. אבל באותן השנים היו הענפים הללו סגורים כמעט לחלוטין בפני נשים, על אחת כמה וכמה בפני נשים חדורות רצון עז להצליח ולהצטיין – זאת בניגוד מוחלט לימינו אנו, בהן נערכות תחרויות גלישה מקצועיות לנשים ברחבי העולם כולו.

הוריה, ילידי דרום-אפריקה, מעולם לא הבינו מה יש לה, לילדה המשוגעת שלהם. סבתה, אמה של אביה של לורה, רצחה את בעלה, שהיה קומוניסט מושבע, ונכלאה לשארית חייה. אותו אב גדל, לעדותה של ביתו, והפך להיות אדם מתוסכל, שהקומוניסט והיהודי הגלותי חברו בו לכדי עימות מתמיד ומתמשך. אולי כתוצאה מאותה היסטוריה ואולי פשוט בשל אופיים של הוריה, גדלו הילדים לבית שפרשטיין תחת אידיאולוגיה לפיה יש לעשות כל דבר בחיים אך ורק לשם עשייתו, ולשכוח כליל ממילים כמו "הצטיינות", "הכרה" או "ניצחון". אבל לורה הייתה, כאמור, משהו אחר לגמרי. אי-שם באמצע לימודי התיכון היא גילתה ששכלה ואופייה החריפים דוחפים אותה להתקדם עוד ועוד, לכבוש פסגה אחר פסגה, ובעיקר – לנצח, להיות הטובה ביותר, בכל מחיר ובכל תחום שלא יהיה.

בגיל 18 החליטה לנטוש את הספורט ונרשמה ללימודי התקשורת. אך עם סיום לימודיה ומינויה הראשון, כמגישת טלוויזיה עבור רשת NBN האוסטרלית, גילתה מה שגילו כבר רבים לפניה – שבתחום התקשורת בלתי אפשרי כמעט להצליח, וודאי שלא בגדול, כפי שחלמה. היא החליטה לבחור בתחום שהיה נראה לה רציני ומאתגר פי כמה, ונרשמה ללימודי המשפטים. הפעם, עם סיום הלימודים בהצטיינות מידי שנה ושנה, נפתחו הרבה יותר אפשרויות בפניה, ולאחר כמה משרות קטנות יותר, מצאה את עצמה על מטוס ללונדון, שם החלה בקריירה שהלמה את אופייה הרבה יותר – עורכת דין המתמחה במיזוגים ורכישות. היא בילתה מספר שנים בתחום, כשהיא צוברת מחסור כרוני בשעות שינה ובונה את תיק ההשקעות שלה ואת הונה הכלכלי – בתחום הנדל"ן, כאמור.

ואז, ערב אחד, הכול השתנה מקצה לקצה – שוב.

לורה– "חברה ביקשה ממני להתלוות אליה לשיעור קיקבוקסינג, אליו פחדה ללכת לבד. הסכמתי אחרי שכנוע קצר, למרות שהייתי מאד עסוקה, כרגיל. אבל כשהגעתי לשיעור עצמו, גיליתי את עצמי מרותקת, נסחפת כל כולי אל תוך משמעת הברזל, האווירה החברית, הכבוד ההדדי וההישגיות הבלתי-פוסקת שאופפת את המקומות הללו. זה התאים לי כמו כפפת אגרוף ליד".

לאחר כמה ניסיונות במגוון סגנונות קרב ואומנויות לחימה, גילתה לורה את זירת האגרוף.

"זה היה הלם אמיתי עבורי. כמי שבילתה כמעט עשור שלם בקרב עורכי דין, אנשי תקשורת וסביבתם המלוטשת, האופנתית והמזויפת, הייתה הקלה שלא תתואר בכניסה אל עולם חדרי הכושר ומכוני האגרוף – זה היה כמו לחזור, בחטף ובבת-אחת, אל העולם האמיתי. אל מקום בו האינסטינקטים, התמיכה, האומץ וההגינות הם העיקר."

תיק ההשקעות המפואר שלה סיפק ללורה את הקרקע המושלמת להתמסר כל כולה לאהבת חייה החדשה, וכמו בכל דבר בו עסקה עד לאותו הרגע, היא הפכה כמעט בין-לילה להצלחה כבירה. עד כדי כך שסוכן המתאגרפים המוביל באנגליה, פרנק מאלוני (Maloney), שם עליה את עינו ופרש עליה את ידו וחסותו מיד לאחר הקרב הראשון בו השתתפה, והחליט לאמץ את המתאגרפת הצעירה ולהפוך אותה לסיפור הצלחה, כמו שרק הוא יודע לעשות. העובדה שלורה ניצחה את המתחרה האימתנית שעלתה מולה לזירה סייעה אף היא בידי מלוני לקבל את ההחלטה המתבקשת מאליה – והשאר יהיה, ככל הנראה, היסטוריה. לורה ניצחה גם בשני הקרבות המקצועיים הבאים שלה, ונכון להיום נראה שרק השמיים הם הגבול. לא שהיא מתכננת, חלילה, להמשיך באותו המסלול למשך יותר מכמה שנים בודדות, ולשבור את המוניטין שלה כנמר המחליף את חברבורותיו חדשות לבקרים. אבל היא מתכננת, בהחלט, להישאר קרוב לזירה.

לורה – "מה שמציק לי בספורט האגרוף דומה מאד לדברים שהציקו לי כשעסקתי בגלישה ובהחלקה על סקייטבורדים. מצד אחד, יש בו עדיין יותר מדי פוזה. המתאגרפים המובילים עסוקים מדי בהעמדות פנים, במשחק השנאה והזעם. אני לא מבינה את זה. אני ניגשת ולוחצת את היד ליריבות שלי לפני ההתמודדות, למרות שזה גורם למאמן שלי לטפס על הקירות. האגרוף בשבילי הוא אומנות. יש בו אגרסיביות, בהחלט, אבל לא שנאה. יש בו טכניקה, התמודדות גופנית ונפשית של אדם עם עצמו ועם יריבו – יש בו נחישות ועוצמה, והוא ספורט, כמו כל ספורט אחר. כל השאר כל כך מיותר ומגוחך בעיניי".

לשורשיה היהודיים התחברה כמעט במקרה. בילדותה לא הייתה קשורה כהוא זה למסורת או לדת היהודית, בהתחשב בעברו הבעייתי של אביה, שעליו היא מעידה ששנא את יהדותו עד זוב דם, וטשטש כל סממן יהודי. אבל עם תחילת פרסומה, איתרו אותה חיש-מהר מביני דבר מאגודת "מכבי" האנגלית, שבחרו בה לספורטאית השנה, ולקחו חסות על קרבות ליל שישי, בהם היא משתתפת באופן קבוע. יחד עם התואר הגיעה גם המחויבות, ולורה, שהייתה קצת בודדה בעיר הגדולה והסואנת, רחוק כל כך מנוף ילדותה הפסטורלי, גילתה פתאום שהיא חלק מקהילה של ממש, תומכת ואוהבת, והחלה מוצאת את עצמה בארוחות שבת, כנסי ספורט יהודיים, וסבבי הרצאות בבתי-ספר יהודיים ברחבי אנגליה. ואל תגלו לאף אחד, אבל היא אפילו די מרוצה מהעניין – אם כי מתביישת למדי בחוסר הבקיאות התהומי שלה, שאותו היא מתארת כיום כ"חסך בילדותה".

ואפרופו קומוניזם, יהדות, ושאר אידיאולוגיות - יש עוד הרבה דברים שמפריעים לה, לילדה הקטנה הזאת, שהרביצה לבנים כבר בבית-הספר היסודי, והיום מרביצה תורה בבנות –

"ספורט האגרוף היה ונשאר, בעיקרו, ספורט של צעירים תפרנים ממעמד הפועלים, שחובטים זה בזה להנאתם של עשירים שמנים, לבנים ומזדקנים. אנחנו מזיעים, נותנים את הנשמה ומרוצצים זה לזה את הצורה, בעוד שהם אוכלים ארוחת צהריים דשנה ומהמרים עלינו."

אבל לא אם זה תלוי בלורה. היא כבר יודעת לאן פניה מועדות. עוד כמה ניצחונות ("ארבע שנים בערך", היא מתנבאת), והיא תהיה זכאית לתואר אלופת אגרוף במשקלה. ואז היא מתכננת לעשות עוד הסבה מקצועית אחת, ולהתחיל לקדם את הספורט הקרוב כל כך לליבה. להרים את הרמה, להפוך את המתאגרפים והמתאגרפות עצמם למרכז העניין, בניגוד למצב הרווח כיום, בו הסוכנים, המהמרים ומקדמי המכירות עושים את הקופות הגדולות, על גבם של הספורטאים האמיתיים. אה, כן, וגם להביא את הנשים למרכז הבמה ולמקומן הראוי בזירה – לצידם של הגברים, בשוויון אמיתי ומוחלט.

אם זה היה מגיע מכל אחד אחר, הייתי חושב אולי שמדובר בחלומות בהקיץ, או סתם בשיגעונות גדלות. איכשהו, כששומעים את לורה שפרשטיין מדברת על המהפך הזה כחלק מ"רשימת הקניות" העניינית והמעשית שלה לעשור הבא, אני משתכנע שזה לא רק אפשרי – אלא אולי אפילו בלתי נמנע.