חדשות יומיות, כתבות ומאמרים מאוסטרליה
  אל אוסטרליה | אודות  | פורום | קישורים  |  |  | תעודות סל |

"שתיים, שלוש, מקס" - בת שבע במלבורן

זבולון שלו


 

 
שיחה עם הרקדנית דניאל אגמי
 
לאחר 7 שנים של ריקוד בבת שבע, דניאל אגמי מדברת על הלהקה עם המון אהבה. היא מספרת על אוירה טובה, על חברות, על יחס אישי ועל כך שלכל אחד ואחת בלהקה יש את המקום שלו.

 

"מה השתנה בך, ברקדנית, במהלך שבע השנים שבהן את רוקדת עם 'בת שבע'?"

 

"כל הגוף שלי השתנה, אני יכולה לעשות הרבה יותר וטוב יותר. זה בזכות ה'גע-גע', שפת התנועה של אוהד נהרין, שהרקדנים עושים כל בוקר. בכל שנה אני מגלה עוד משהו חדש בגוף שלי, מרגישה שאת אותם החומרים אני עושה לגמרי אחרת. חוץ מזה, כל שנה יש לפחות עבודה חדשה אחת שהלהקה עובדת עליה, כך שכל הזמן יוצרים, יש מקום לרקדנים ליצור, ממש מרגישים בעשיה מלאה, כך ששבע שנים מרגישות כמו שנתיים".

 

השנה העלתה הלהקה שתי עבודות שונות במהותן בפסטיבל מלבורן, "שלוש" ו-"מקס". "שלוש" היא עבודה העוסקת במחול טהור, בלי שום מוסיקה תומכת. במובן מסוים יש בה חזרה לבסיס.
 
 קשה לוותר על הפירוטכניקה ולחזור לבסיס?

 

"'שלוש' זו אכן עבודה מינימליסטית, העוסקת במחול טהור. בעצם מאד חדשנית, כי כבר לא עושים את זה. בהתחלה יש מוסיקה של באך, ואחר כך של בריין אינו, מוסיקה מאד שקטה, שתומכת באוירה, ותאורה מאד פשוטה ולא משתנה. העיקר הוא המחול הפשוט, חזרה לבסיס, אבל עם הרבה עדכון. זה כמו לחזור אחורה ובאותה העת ממש ללכת קדימה. בעבור הרקדנים זה אושר גדול, כי זה מאפשר להם להתעסק בלב הדברים, להקשיב לגוף, לתחושות, לחלל ולקומפוזיציה שעושים עם הגוף. ב'שלוש' מתעסקים בעיקר בגוף, ביחס שבין הרקדן לבין הקהל, בינו לבין הרקדנים האחרים שעל הבמה. יש אוירה מאד מספקת על הבמה, ואני חושבת שהקהל מרגיש את זה, זה יוצא החוצה".

 

"ולעומת זאת, העבודה השניה שלכם, 'מקס'?"

 

"'מקס' (בתמונה משמאל) היא סיפור אחר, האוירה שלה אחרת, יש בה המון שקט. המוסיקה היא פסקול מקורי, שנעשה לכבוד ובעבור 'מקס'. העבודה בנויה מרגעים והמעברים ביניהם, לפעמים באמצעות חושך, מאד מורגשים, לא מנסים להסתיר אותם. המוסיקה ב'מקס' היא כמו קישוט, הקצפת שעל העוגה. היא לא העיקר, למרות שיש לה נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה, אתה בשלך והמוסיקה שם לתמוך ולקשט. יש תחושה שכל הזמן קורה משהו, אני שומעת את המתח מהקהל, הוא נמצא כל הזמן בדריכות".

 

 
על המוסיקה והקהל
 
"המוסיקה היתה תמיד חלק חשוב למדי בעבודות של אוהד נהרין, אם במוסיקה מקורית משלו, אם בשיתוף עם להקה או אוהד פישר. מה החלק של המוסיקה בכל הפאזל הזה, שכולל רקדנים-מחול-כוריאוגרפיה?"

 

"למוסיקה יש מקום, אבל אם תיקח מכונית אז היא רק עוד גלגל, לא גלגל חמישי ולא המנוע. לכל דבר שנעשה אפשר להוסיף שלושים סוגים שונים של מנגינות, ועדיין הריקוד יעבוד, כך שאנחנו לא נותנים למוסיקה משקל גדול מידי. לפעמים, אחרי שנתיים, אנחנו מחליפים את המוסיקה באחרת, כשמוצאים משהו טוב יותר, זה מאד דינאמי. אצל אוהד זו פנאטיות של טריות, דיוק ויעילות. זה כל הזמן איתנו ואנחנו מאד רגישים לשינויים".

 

"יש הבדלים בין הופעה באוסטרליה, רוסיה או ארה"ב, מבחינת תגובת הקהל?"

 

"בטח. בהופעה ביפן, למשל, הקהל מאד שקט לפני ההופעה, חושבים שאין קהל, עד שנכנסים ורואים שהאולם מלא. בגרמניה יש איפוק ועדינות, ואתה מרגיש הערכה מאד גדולה כבולה באיפוק. בצ'כיה משתוללים ורוקעים ברגליים, במוסקבה עושים 'אנאפאזה', כי הם שמרנים ועדיין לא מוכנים לעבודות כמו 'שלוש' או 'מקס'. באוסטרליה אני מרגישה שיש משהו מאד פתוח, ושאי אפשר לעבוד עליהם. הם יודעים בדיוק מה הם אוהבים, אתה מרגיש מייד אם הם מעריכים את זה מאד או מעריכים את זה קצת, או זה בסדר. בביקור הקודם שלנו בסידני, הרגשתי של'אנאפאזה' הגיבו אחרת מל'ממוטות'. הקהל האוסטרלי הוא קהל בלי פשרות, להבדלי אולי מהאמריקנים, מהם קל יותר לקבל מחיאות כפיים ושאגות, הם מאד אוהבים להתלהב."

 

 
יש חיים אחרי "בת שבע"?
 
"לאחר כל השנים עם 'בת שבע', קיימת סקרנות לצאת החוצה? לעבוד עם להקות אחרות בעולם? כוריאוגרפים אחרים?"

 

"אני יכול להגיד לך בשלוש מילים ש-אין דבר כזה! בגלל שאנחנו עובדים באופן שבשום מקום בעולם לא עובדים בו, באופן הרבה יותר מתקדם, הרבה יותר בריא לגוף, הרבה יותר מעניין למוח, הרבה יותר נעים לנפש. רוב הסיכויים שכרקדן, לא תמצא מקום שיספק אותך כמו 'בת שבע', בשום מקום בעולם. זה מה שאני מרגישה אצלי ואצל רוב החברים בלהקה, כי אנחנו יושבים טוב, עובדים עם הכוריאוגרף, אם לא הכי מעניין, אז בטח בין המעניינים ביותר שנזכה לפגוש".

 

ולמי שעדיין היה ספק, חיזוק נוסף לדבריה של דניאל על יחודיות האנסמבל והעומד בראשו, אוהד נהרין, התקבל לאחר העלאת שתי העבודות על במת מרכז האומנויות כאן במלבורן. המבקרים, כמו גם הקהל, יצאו מגדרם והתחרו בהרעפת תשבחות על האנסמבל כולו, החל ברקדנים וכלה בנהרין. אני מניח כי גם אחרון הציניקנים לא יכול היה שלא לחוש גאווה. בכל זאת, זה עושה נעים בלב.
 
                                                   
                                                מתוך "חלב שחור" - עבודה קודמת של להקת בת שבע
 

פורסם ב-  (גליון 25, נובמבר-דצמבר 2008) - לחצו כאן לנקודות חלוקה או למנויים



אל אוסטרליה -אודות - -פורום -פורקס