חדשות יומיות, כתבות ומאמרים מאוסטרליה
  אל אוסטרליה | אודות  | פורום | קישורים  |  |  | תעודות סל |

הערוץ הישראלי - מותו של חלום

זיו מגן


 

 
לוייתו הבלתי-נמנעת של הפיל הלבן
 
ערוץ הטלויזיה הישראלי, שהניסיון השני להרמתו באוסטרליה כשל בימים אלה, הוא מעין "פיל לבן" קהילתי שכזה. כולנו רצינו אותו, כולנו הרגשנו בחסרונו בטרם הקמתו, אבל איכשהו, כשהוא ניסה לעמוד על רגליו ולצעוד את צעדיו הראשונים, נעלמו באורח פלא כמעט כל אותן ידיים שהצהירו על כוונתן לתמוך, לסייע ולהיות חלק מן הפרויקט.
למה? אולי בגלל שכהרגלנו בקודש, ובהיותנו ישראלים, אחד מן התחביבים האהודים עלינו ביותר הוא, איך לא, לקטר.

 
ובמיטב המסורת, גם במקרה הזה, המגמה לא ממש שונה. נכון שהמעטים שנרשמו כמנויים נהנו מכל רגע כמעט. נכון גם שכל תושבי השכונה, ממוצא ישראלי כמובן, היו נאספים אצל מה-שמו, שעשה מנוי, כדי לראות את המשחק, או את החדשות, או את "כוכב נולד". נכון, נכון, הכול נכון.
 
אז מה? זה לא ימנע מאיתנו לקטר, כמה שיותר, ועל כמה שיותר נושאים.
 

 
"כמה זה עולה?!"
 
וכך, מצא את עצמו שמעון מימון, שהשקיע מעל ל-300,000 דולרים מכיסו בניסיון להביא לנו טלויזיה ישראלית גם לאוסטרליה, מתמודד עם מגוון תלונות וקובלנות - החל במשפחה ברוכת-נכסים שניהלה איתו וויכוח ער בטלפון, במשך שעתיים תמימות לטענתו, בניסיון להוזיל את עלות ההתקנה - וכלה במנויים שמתקשרים בכעס, גם עכשיו, כשכל העסק קורס וההפסדים נצברים – כדי לדרוש בחזרה את חמשת הימים האחרונים בחודש, אותם הפסידו עם סגירת הערוץ.
 
נכון שעשרה דולרים (כחמישה ימי שידורים) הם כסף, בהחלט. אבל גם 300,000 הם סכום בלתי מבוטל. למעשה, יש עוד מקומות רבים באוסטרליה בהם ניתן לקנות שטח אדמה, קומפלט עם בית, בסכום שכזה. 
 

ושמעון ניסה. מה זה ניסה, ניסה עד זוב דם. במשך שנה וחצי, יממה אחר יממה, ללא הפסקה. ובהתחלה זה אפילו נראה טוב. כמאתיים מנויים הצטרפו, ואחר כך עוד חמישים, ועוד חמישים – ולרגע זה היה נראה כאילו הפרויקט מתקרב לנקודה הבטוחה, למקום שבו אפשר להמשיך ולקיים אותו ללא חשש.

 

700 מנויים. זה היה הגבול שאליו צריך היה להגיע הערוץ הישראלי, כדי שלא "יסגרו לו את הברז" מישראל. מספר לא גדול במיוחד, בהתחשב בעובדה שבאוסטרליה יש לפחות כ-10,000 ישראלים בכל רגע נתון, שלפחות מחצית מתוכם מתגוררים כאן באורח קבע, ושעלות המנוי, גם לאחר העלאתה, היתה זהה לעלות חבילת כבלים בסיסית מכל אחד מן הספקים האוסטרלים המקומיים.

 

אבל איכשהו, מסיבה בלתי ברורה, מונה המנויים נעצר אי-שם בסביבות ה-400, וסירב לעלות. אפילו כששודרו משחקי הגמר. אפילו כשפרצה מלחמה, והערוץ היה בשידור ישיר ומתמשך. שמעון מנסה להבין ולא מצליח. מנסה לא להשתמש במילים כמו "אכזבה", "בושה" ו"קטנוניות", ומסתפק ב"אדישות". אבל זה כואב. בטח שזה כואב. ולא רק בגלל הכסף.

 


 
מפעל חיים
 
כי תאמינו או לא, בעבור שמעון היה מדובר במפעל חייו. נכון שבסופו של עניין התקווה היתה גם להרוויח, אבל לא יכול להיות ספק בכך שטלויזיה ישראלית קיימת, חיה ופעילה, היתה אמורה להיות עמוד תווך בקהילה הישראלית, ההולכת וגודלת בתוך גבולות אוסטרליה.
 
במה שעליה ניתן יהיה לפרסם, ליידע, להעביר מסרים, וכמובן, בראש ובראשונה – לשמור על הקשר עם המולדת. אבל כשחברי הקהילה לא מוכנים לשלם בעבור הבמה הזו אפילו שלושים דולרים בחודש – קשה לבנות חומה. מה זה קשה, בלתי אפשרי. ואלה שכן פרגנו, שכן המליצו ודיברו בשבח, שכן היו שם בעבור הערוץ – לא היו אותם אנשים שיכלו לעזור.
 
אותם שהכסף בכיסם, אם תשאלו את שמעון, סירבו בתוקף להוציא אפילו אגורה שחוקה, או להשתמש בהשפעתם הציבורית, כדי לסייע לפרויקט.

 

וכך, עם הזמן, הלכו ההפסדים והצטברו, כשהם מגיעים לסכומים שאיש לא חלם עליהם מעולם. ספקי התקשורת והתכנים המשיכו לגבות את הכספים המגיעים להם מדי חודש, קפאון המנויים החדשים נמשך ונמשך, והמכתש המשיך ונפער בחשבון הבנק של שמעון. הקש ששבר סופית את גבו של גמל הטלויזיה הישראלית באוסטרליה, היה שער הדולר האמריקני, שהלך וגאה עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי. ההוצאות הגיעו לכדי עשרות-אלפי דולרים מדי חודש, ושמעון הלך ונגמר, בריאותית ונפשית. אחרי התקף לב אחד, בו לקה במהלך הפרויקט, הלכו כוחותיו ואזלו, עד תום.

 


 
איך מרגישים כשקוברים תינוק?
 
עד שלבסוף, לפני כחודש ימים, סגרה הנהלת הערוץ את הדלת והודיעה שהסיפור נגמר. השידורים יופסקו בתוך שבועות ספורים – וכך היה.
 
ושמעון, איך לא, מריר. בינינו, אפשר גם להבין אותו. נכון, יש התענינות בהחייאת הערוץ, יש גישושים, ובשל הסיבה הזו בדיוק, הוא גם ממליץ למנויים המנותקים שלא להיפטר, בינתיים, מן הציוד שבביתם. לך תדע. מסד נתוני המשתמשים עדיין קיים, ועדיין ניתן לעשות, אולי, משהו. אבל לא הוא. לו זה הספיק. לגמרי.

 

הוא עוד ניסה, בכוחותיו האחרונים, לגייס שוב משקיעים, למצוא מישהו שאכפת לו, ויכול לעזור. ובדיוק כמו במהלך השנה וחצי האחרונות, כך גם כעת – נתקל בדממת אלחוט. סירוב מוחלט. התעלמות פוגענית.

 

וכך, בצער רב, ביגון קודר, ועם 300,000 דולרים פחות בכיס והתקף לב אחד באמתחת, שמעון קובר את החלום שלו, לטלויזיה ישראלית אמיתית, קהילתית ואיכותית ביבשת הדרומית. אולי הוא יחזור לעסק שלו, אותו הזניח הזנחה פושעת במהלך הרדיפה אחר החזון שלא יתממש. אולי יקח חופשה ארוכה, אם כי קשה לראות איך יוכל להרשות אותה לעצמו.

 

והוא פורש עם הרבה כעס. וכאב. והתפכחות. כי אולי הטלויזיה הישראלית הצליחה, בכל זאת, לעשות בעבורו ובעבורנו דבר אחד – עם החשכת המסך בקדמת הסלון שלנו, שעד לפני שבועות ספורים ראינו ושמענו בו טלויזיה ישראלית אמיתית – אולי נצליח לראות, לרגע, בהשתקפות האור האחרון על המסך השחור – את הפרצוף האמיתי שלנו.
עם סגולה של ממש, עם של ערבים זה לזה. עם שממהר ונחלץ לעזור, לסייע, ולהירתם לעשיה משותפת. אבל רק כשזה בחינם.

 

כי כמו תמיד, בישראל או באוסטרליה, אם יש משהו שמייחד אותנו מעמים אחרים, שהופך אותנו לעם "סגולה" אמיתי, הרי זה זה – שתמיד, איפה שלא נהיה ומה שלא נעשה – יותר מהכל – אנחנו יודעים, לבטח, בבירור, ומתוך הבנה אמיתית ועמוקה, המתבטאת בכל תחומי החיים - מגיע לנו. הכל, ובחינם.

 

אבל האמת היא, חברים וחברות, שלא. לא מגיע לנו שום דבר, חוץ ממה שנרתמנו אליו ועזרנו ליצור בעצמנו. ובמבחן היצירה הזה, במבחן ההירתמות הזה, שאת פירותיו רצינו לקטוף אבל לא רצינו לזרוע – במבחן הזה נכשלנו, ובענק. אז נכון, שמעון הוא זה שמשלם בעבורנו את המחיר הפעם. אבל ההפסד האמיתי, התהומי, התרבותי והקהילתי – ההפסד הזה הוא כל כולו שלנו. באחריות.
 


 


אל אוסטרליה -אודות - -פורום -פורקס