חדשות יומיות, כתבות ומאמרים מאוסטרליה
  אל אוסטרליה | אודות  | פורום | קישורים  |  |  | תעודות סל |

לקייפ יורק וחזרה, על אופנועים (מלא)

יפתח דבש


"חורשים" את אוסטרליה
אני כותב מהקצה השני של העולם, כמה ימים אחרי שאופיר חזר לישראל. רכבנו יחד כארבעה חודשים, 10,000 ק"מ של כבישים, שבילים, חוויות של אנשים טובים באמצע הדרך וחופים קסומים. ואז, הגענו לדובדבן שבקצפת - אי שם בצפון היבשת, במדינת קווינסלנד - קייפ יורק.

אופיר ואני הכרנו כאן באוסטרליה, למרות שבטוח עברנו אחד מול השני מבלי לשים לב מספר פעמים במהלך החיים. אופיר שריד, 28, מושבניק מגבעת חן, עובד במשק המשפחתי עם אביו ורוכב בקבוצת חנדל'ה בליגת הטרקטורונים. אני, יפתח דבש, 27, ממצפה רמון, פרילנסר בתחום הפקות קולנוע ואירועי שטח.

לאוסטרליה הגעתי בידיעה שאת הטיול הזה אני הולך לעשות על אופנוע לבד. במהלך חיפוש אחר מידע על הטיול נתקלתי לראשונה בשמו של אופיר. באחת מהכתבות בפול גז נכתב שהוא עוזב את קבוצת חנדל'ה והמשק המשפחתי והולך לחפש את עצמו באוסטרליה. כמוהו כמוני, בטוח נפגש איפשהו לקפה, חייכתי לעצמי. שלושה שבועות אחרי הנחיתה, קניתי אופנוע וציוד ויצאתי לכיוון סידני, שם פגשתי חבר שסיפר לי שהוא נתן את מספר הטלפון שלי לאופיר, שמתכנן גם הוא טיול על אופנוע, ואולי יתאים לנו ונמשיך ביחד (בתמונה מטה - צמד הרוכבים).


צירוף מקרים או לא, החלטתי לפרוק את הציוד, למצוא עבודה קטנה ולשים מים על האש. חיכיתי לאופיר.

הקייפ גדול יותר מהארץ. 1,017 ק"מ של שבילים פראיים, נהרות, ביצות, תנינים וחיות בר - מתכון להרפתקה. בקייפ יש מספר עיירות קטנות, ברובן אבוריג'יניות, בהן אפשר להצטייד בדלק ומוצרי מזון. המרחקים בין תחנות הדלק גדולים, וככל שמטפסים מחיר הדלק עולה, אבל אם הגענו עד לכאן לא נמשיך?


עולים צפונה
הגענו לקיירנס אחרי מספר ימים של גשם. הצמיגים של אלפרד ודינגו (האופנועים שלנו, dr650 ו-dr350) כבר היו בסוף חייהם והחלטנו לתת כמה ימי עבודה על האופנועים לפני שאנחנו יוצאים לקייפ. סוכנות סוזוקי המקומית דאגה להעמיד לרשותנו פינה וליפט, על מנת לחסוך בעלויות החלפת הצמיגים ושאר שיפצורים אחרונים. במקביל, דאגנו לסימון של כל המקומות וההמבורגרים שאסור להחמיץ בקייפ (באזור יש מספר חברות שמוציאות סיורים לקייפ על גבי אופנועים. הסיורים כוללים הדרכה, אופנועים ושאר ציוד רכיבה).

מהירות ממוצעת של 90 קמ"ש לעבר פורט דאגלס, עיירת חוף קטנה במרחק של 60 ק"מ צפונית לקיירנס. עצירה לקפה. אנחנו מחנים את האופנועים ברחוב הראשי ומתיישבים לקפה קצר, אז אנחנו פוגשים את משה, ישראלי שגר באוסטרליה כבר מספר שנים. הוא בעליו הגאה של ב.מ.וו 1200 חדש ונוצץ. אנו מציעים לו להצטרף אלינו לקייפ, אולם הוא מוותר ואנחנו מבטיחים שנחזור להגיד שלום כשנחזור. עולים בחזרה על הכביש עד למעבורת ב'דיינטרי' - פארק יער גשם מדהים. המעבורת מחכה לנו ואנו חוצים את הנהר לעבר כביש צר, מפותל ומדהים לכיוון קייפ טריבולישן, העיירה האחרונה שאליה אפשר להגיע עם רכב רגיל. אנחנו מעבירים שם את הלילה, שותים קצת בירה ונרדמים.
בבוקר אנחנו מגלים שעברנו את תחנת דלק האחרונה ב-20 ק"מ, עושים פרסה כדי להבטיח שלא ניתקע בדרך וחוזרים לתחנה. בתחנת הדלק אנחנו פוגשים זוג צעיר, שאנון והולי, שאנון על KTM 250 והולי על XR250. הם מצטרפים אלינו לקילומטרים הראשונים. השביל מתחיל בחציית נהר, גובה המים הוא כ-40 ס"מ. אופיר חוצה ואני נתקע באמצע החצייה. אלפרד מסרב להניע ואני יורד ממנו ומתחיל לדחוף יחד עם שאנון והולי שבאים לעזור. אנחנו מתיישבים בצד השני מחכים שאלפרד יתייבש, פותחים מסנן אוויר ובודקים את החשמל. ממשיכים. השביל לא קשה מידי, יערות גשם מדהימים מקיפים אותנו מכל עבר.

ליסיניג אופנועים, ביטוח אופנוע


מחפשים תשובות - ותנינים
השביל עולה לשיאי גובה ויורד לתהומות עמוקים, נוף מדהים של חופים וג'ונגלים. למרות רעש המנוע, אפשר לשמוע את הציפורים צווחות בתוך היער. אנחנו פותחים מצערת, נהנים מהשביל המהודק. בדרך מספר חציות נחלים העוברות בשלום ומספר קטן של עיירות קטנות בתוך הג'ונגל. קוקטאון היא העיירה הבאה - עיירה קטנה ומעורבת, רחוב ראשי אחד, בר אחד, מספר חנויות ומפרץ מדהים. אנחנו פורשים אוהלים והולכים לראות מה קורה בבר המקומי, רק כדי לגלות שיש מסיבה. כולם על כולם, אבוריג'ינים, מקומיים ומספר תייירים והמון המון אלכוהול.

בוקר המחר מתחיל בחציית נחל נוסף. אופיר חוצה בלי בעיה ואני מלטף את אלפרד ומבקש ממנו לא לעשות לי פאדיחות נוספות. אני מניע ומתחיל לחצות, אלפרד משמיע גירגור עדין ועובר. אנחנו ממשיכים לפארק הלאומי לייקפילד. הדרך היא דרך כורכר קשה מלאת חריצים, כאילו טנק מרכבה נסע עליה הלוך וחזור. אנחנו נעצרים לארוחת צהריים של שימורים ליד ביצה ענקית, כשבכל מקום אפשרי יש שלטים המזהירים מתנינים. מחליטים לוותר על עניין הזהירות - שנינו מתים רק לראות תנין. אנחנו יושבים ומחכים כחצי שעה מבלי לראות כלום -חוץ מהמוני יתושים שתוקפים כל פיסת עור חשופה.
המהירות נעה בין 80 ל-100 קמ"ש, השביל ארוך וכתום, ענן אבק עולה אחרינו ואנחנו פותחים מרווחי אבק של כמה מאות מטרים אחד מהשני כדי לשמור על בטיחות. מרחוק אני רואה כתם שחור על השביל, אני מתחיל להאט ורואה מולי לטאת כוח ענקית, כמטר ועשרים, משתזפת על השביל. אופיר מגיע אחרי ומביט בי דרך הקסדה. אני מצביע, יורד מהאופנוע ומתחיל לצעוד לעברה. היא מביטה בנו לרגע ובאדישות אוסטרלית נעלמת בין השיחים.

השבילים בקייפ ארוכים. מבט על הספידומטר מראה לנו שעברנו יותר מחצי מהמסלול ליום זה. לעומת זאת, מצב הדלק לא מזהיר. אנחנו מורידים את הקצב לקראת החשכה לאחר ששמענו כמה וכמה סיפורים על תאונות עם חיות. את הלילה מעבירים ב"מוסגרייב", תחנת דלק ופארק קרוואנים קטן. לידנו מתמקמים כמה ג'יפים ומשאיות ספארי ענקיות בהם תיירים שהגיעו מכל רחבי היבשת כדי לכבוש את הקייפ. מקלחת קרה לשטוף את האבק והזיעה, מתיישבים מתחת לכוכבים, מרתיחים מים לקפה שחור (תודה לאמא של אופיר על החבילה) ומתחילים לדבר אל תוך הלילה, על המצב בארץ ועל חיינו לאן? שנינו לקחנו פסק זמן מהקצב של החיים, עצרנו הכל כדי לשאול את עצמנו שאלות שאולי ישנו את המשך חיינו.


חוף צ'ילי - גן עדן טרופי
בבוקר עולים על הציר הראשי - הכיוון הוא 'הארצ'ר ריבר'. השביל הראשי רחב יותר ויש בו מעט קטעי אספלט, אך ברובו הוא נוח לרכיבה. 232 ק"מ של פתיחת מצערת עד הסוף. יום חם, המרחבים מלאים באקליפטוסים ותילי ענק של טרמיטים. אנחנו מופתעים לא פעם מקטעי חול עמוק שמנערים אותנו ומחזירים אותנו מהמחשבות לרכיבה יותר ממוקדת. להארצ'ר ריבר אנחנו מגיעים לקראת הצהריים, גוועים ברעב ומתיישבים להמבורגר.

בעלת המקום מתיישבת לידנו ומספרת לנו על המקום. היא ובעלה הגיעו לפני ארבע שנים, בנם לומד בקיירנס ומגיע הביתה בחופשות. האזור פעיל רק בעונה היבשה, ואז הם עושים קופה יפה מתיירים ומכירת דלק ואלכוהול למקומיים. בעונה הגשומה אין סיכוי להגיע לכאן. הכל מוצף, הנהרות עולים על גדותיהם והתנינים נמצאים בכל האזור. קצת לפני שאנחנו יוצאים היא מספרת לנו שהבוקר שני תיירים ראו תנין בנחל הקרוב ואנחנו יוצאים לחפש אותו. אופיר מתיישב על עץ קרוב ונרדם, אני ממשיך עוד 50 מטר וחוזר מתוסכל מהחיפושים.

עדיין מוקדם יחסית ואנחנו מחליטים לרדת מהשביל הראשי המשעמם לכיוון צ'ילי ביץ, חוף קסום שעליו קיבלנו המלצה. השביל אליו הוא אחד השבילים היפים ביותר שנסעתי עליהם באוסטרליה - שביל מהיר מלא ואדיות ועיקולים, חציית נחלים ויערות גשם. חשוב להיזהר מאותם ואדיות, שכן לא כולם מסומנים ולא פעם הרוכבים מוצאים עצמם מרחפים באוויר בדרך המהירה למטה. בדרך כלל זה לא נגמר טוב וחילוץ משם יכול לקחת שעות.

מתחיל להחשיך. אופיר מחפש חניון באזור ואנחנו מחליטים להמשיך עוד 30 ק"מ לכיוון צ'ילי ביץ', למרות החשכה. באחד מהגשרים אני מאבד שליטה ומוצא עצמי מתחת לאלפרד. אני משתחרר ומחכה לאופיר שיעזור לי להרים אותו. אני מותש וכואב, אולם אנחנו ממשיכים ומגיעים בחושך גמור לצ'ילי ביץ'. אלפי כוכבים מאירים את הלילה, שנינו שחוטים מעייפות אחרי יותר מ-250 ק"מ. הרגל שלי כואבת. אנחנו מחנים ליד שני ג'יפים מזוודים עם עגלות שטח וכל הציוד שרק אפשר לחשוב עליו. הם ניגשים אלינו ומזמינים אותנו לקפה ועוגיות.

אנחנו מסיימים להתארגן ומתיישבים איתם, אח ואחות ובני זוגם שהחליטו להגשים את חלום הפנסיה ולצאת לכבוש את הקייפ. הם קנו את הרכב במיוחד עבור המסע וזיוודו אתו מפגוש לפגוש. אנחנו מדברים אל תוך הלילה, סיפורים על הארץ והצבא. בבוקר הכאבים גוברים, אני פותח את האוהל ומגלה גן עדן - ג'ונגל פראי על חוף לבן מדהים. עצי קוקוס בכל פינה ותרנגולי הודו מטיילים בכל מקום. אנחנו מחליטים על יום מנוחה כדי לאפשר לגוף להתאושש. החבר'ה מהלילה פורקים מהעגלה סירה קטנה (דינגי) והולכים לדוג לנו את ארוחת הערב. אנחנו מבלים את היום בהכנות להמשך ומנוחה ובערב ארוחת דגים, פשטידות ובירה.


דרך הטלגרף הישנה
בבוקר, חוזרים לדרך. המוסך בקיירנס המליץ לנו על קיצור דרך מעניין הכולל חציית נהר ה'פאסקו'. הם הזהירו אותנו לא להתקרב מידי לנחל כי אין דרך חזרה ויהיה קשה מאוד לסובב את האופנועים על הגדה. בקיצור, צריך לבדוק את גובה המים לפני שאנחנו חוצים. אנחנו מגיעים לנחל בלי אותה עצירה מתוכננת ומגלים שהמים גבוהים, קצת מתחת לתחת. אופיר, בלי להתבלבל, דופק קפיצת ראש על מנת לבדוק את גובה הנחל ולבדוק את כמות התנינים באזור. מתחילים לחפש את הנקודה הכי נוחה לחצות, לאחר כחצי שעה של התלבטויות וסידור אבנים שיעזרו לנו, אנחנו יוצאים לדרך לבושים בתחתונים ומגפיים, מעבירים את שני האופנועים לצד השני ומתיישבים לקפה שחור. קיצורי דרך בקייפ הם לא תמיד קיצורים אבל אין ספק שהם החוויה של הטיול.

אנחנו מתקרבים לסיבה האמיתית שבגללה הגענו לקייפ - "דרך הטלגרף הישנה". עוצרים להמבורגר באחת מתחנות הדלק המעטות שיש בדרך, ואחרי ארוחה טובה אנחנו מרגישים מוכנים ליציאה.
מניעים ונותנים גז אל תוך ענן עשן ענקי, אחת משריפות היער הגדולות שראינו בדרך. שלא כמו אצלנו, להם יש יותר מידי עצים והם שורפים אותם על מנת לחדש את הצמחייה והעשבים למרעה. אחרי מספר דקות של נסיעה בתוך ענן עשן, השמיים מתבהרים ואנחנו פותחים מצערת ומקפצים מצד לצד של השביל במהירות, השביל צפוף יחסית בגלל הצמחייה שעדיין לא נשרפה.

אנחנו חוצים מספר נחלים כשבכל אחד מהם אנחנו שומעים על עוד רכב שנגרר, רכב שנשבר או רכב שטבע. שנינו יודעים שאנחנו צריכים את האופנועים להמשך הטיול ומשתדלים לעשות הכל כדי לשמור עליהם, למרות שלפעמים פשוט בא לפתוח גז ולעוף. בדרך מצטרפות אלינו שתי משפחות עם ילדים. יש לנו הסכם לא כתוב - אנחנו עוזרים לחצות ומשחקים עם הילדים והם בתמורה יחלצו אותנו במידה וניתקע. אנחנו מהירים מהם, מאבדים אותם מספר פעמים במהלך הדרך וממשיכים לבד לחניון הלילה (מפלי אליוט).

את הלילה אנחנו עושים בחניון צפוף מאוד ונדחסים עם עוד זוג צעיר לשטח שלהם - כבר מאוחר ואין לנו כוח להמשיך לחניון הבא. המקלחת של הבוקר היא מהמקלחות האלה שאתם לא רוצים לצאת מהן. מי מפלים נשפכים עלינו בכמויות שיסדרו את הכינרת ל-60 השנים הבאות, פשוט יושבים בבריכה קטנה, השמש מעלינו, מים נעימים על הגוף. אנחנו יושבים שם ומאבדים תחושת זמן. אותם בגדים במשך שבוע, שכבות של אבק וזיעה נעלמות ורק לאחר שאנחנו חדשים ומצוחצחים לגמרי אנחנו יוצאים להמשיך את החלק השני של הטלגרף.


החלק השני של הטלגרף עמוס פחות, אולי בגלל סיפורי הזוועה ששמענו בדרך על אותם ג'יפים ואולי כי כולם נשארו במפלים, אבל אנחנו יוצאים לדרך ומגלים שפני הקרקע משתנים. יותר אדמת חול, יותר פודרה והמון ביצות וחציית נחלים על גזעי עץ. אנחנו עם המון ציוד על האופנועים, המשקל עוזר לנו בחול העמוק ופחות בחציית הנחלים. שוב אנו מוצאים לנו חבורת ג'יפים שתעזור לנו במידה ויקרה משהו. הקצב מהיר יחסית עד לאותם מעברים והחצייה הופכת קשה ומפחידה מנחל אחד לשני. אדמת דיונה מנערת אותנו והנסיעה קשה. אופיר פותח גז כדי לנסות לעבור את הדיונות בקלות ומוצא את עצמו על הקרקע בתנוחת קאמא-סוטרה עם האופנוע. אני רץ אליו ועוזר לו להשתחרר. אנחנו ממשיכים רק כדי לגלות שהנהר הבא, הג'רדין, עמוק מאוד והגדה השנייה רחוקה מידי. חוזרים על עקבותינו בזהירות עד לפיצול למעבורת של הג'רדין ריבר ומגיעים למעבורת האחרונה היוצאת בחמש בערב.


'ראלי בוץ'
ממשיכים ללינה ב'במגה', עיירת ילדי איים צבעונית. זה הפעם הראשונה שאנחנו רואים שקיעה מעל הים בחוף המערבי באוסטרליה ואנו מרגישים בבית. אנחנו במרחק קצר מהנקודה הכי צפונית באוסטרליה!

את הבוקר אנחנו פותחים בניסיון עקר לדוג, ולאחר מכן אנו נוסעים לעיירה ומגלים שיש בה פסטיבל. כחלק מהפסטיבל יש להם מרוץ שנקרא 'ראלי בוץ' - מסלול של כמאה מטר מלא בבוץ עם כמה טייבלים. כאן אף אחד לא שמע על חוק הספורט המוטורי. הרכבים ללא חגורות בטיחות, את הדלתות קושרים עם חוטי ניילון, קשת הבטיחות עשויה מצינורות של מרזב, אין קסדות והפקחים שעל המסלול הם שוטרי העיירה. המטרה היא לסיים את המסלול בזמן המהיר ביותר.

אנחנו מתיישבים בצל ושולפים מצלמות - את זה חייבים לראות בארץ. אופיר פתאום קופץ וצועק לי "תראה שני ילדים משתוללים על טרקטורונים", EX400 וסוזוקי. אני שואל אותו עם הוא רוצה להראות להם מה מלמדים במושב. אני ניגש להפקה ומספר להם שאופיר משתתף במרוצי הטרקטורונים בארץ ומצליח לשכנע אותם לתת לו סיבוב על אחד מהם. אופיר עולה ודופק להם מופע שהם לא ראו בקייפ מעולם הכולל את כל מה שלימדו אותו במושב בעשרים השנים האחרונות. ככה זה כשאתה רוכב בקבוצת חנדל'ה הינביט. הוא זוכה לתשואות רבות מהקהל לצלילי מקרנה.

מתחיל להחשיך ואנחנו מחליטים על טיול של אחר הצהריים לנקודה הכי צפונית בקייפ, מרחק של כ-35 ק"מ. מתיישבים על החוף בנקודה הכי צפונית ביבשת, אני ואופיר אחרי 12 שנה של חלומות ומרגישים צמרמורת בכל הגוף. אין לנו מה להגיד אחד ולשני העיניים אומרות הכל. פשוט יושבים ובוהים באוקיינוס ובאיים שבאופק. שותקים. החיוך לא יורד לנו מהפנים. שמענו על מסעדה טובה בקצה אבל אין פה כלום. מי שיפתח שם מסעדה יהיה מיליונר.

נוסעים על שביל שעל פי המפה אמור להיות באורך של 15 ק"מ, אבל כוסאמק, למה לא היה כתוב שם שזה על חול דיונות? מגיעים מורעבים לחוף קסום ומחליטים לבלות שם עוד לילה לפני שאנחנו חוזרים.


כל דבר טוב נגמר בסוף
את הדרך חזרה אנחנו עושים על השביל הראשי. השבילים לא נגמרים, ממשיכים אל האופק, ישרים, מהירים, מפחידים. אנחנו עוצרים בצידי הדרך, ובכל פעם שמשאית ענק חולפת לידנו ומחכים שענן האבק ישקע. בדרך אנחנו פוגשים את שני הזוגות מצ'ילי ביץ'. אחד הרכבים שלהם התעקם באחד הואדיות. כשאני אומר התעקם אני מתכוון לזה, הם שלחו אותו לאחת העיירות בתקווה לתקן את זה ובינתיים הם מחכים.

אנחנו נוסעים אל תוך החשכה, מאטים את הקצב ופוגשים לא אחת בחיות בר, נחשים, עופות דורסים וצפרדעים דרוסות. הנסיעה בדרך חזרה מאפשרת לכל אחד מאיתנו קצת זמן לעשות סדר בראש, לחשוב על העתיד ולאן פנינו מועדות. אנו נותנים לחוויה להיכנס לנו לורידים ולנשמה.

תודה לכל מי שתמך והאמין בהגשמת חלומות, לכל מי שעזר בתכנון ובמהלך הדרך. לאלה שרוצים עזרה בתכנון הטיול שלהם, אתם מוזמנים ליצור עימי קשר .




אל אוסטרליה -אודות - -פורום -פורקס