חדשות יומיות, כתבות ומאמרים מאוסטרליה
  אל אוסטרליה | אודות  | פורום | קישורים  |  |  | תעודות סל |

לקייפ יורק וחזרה, על אופנועים (ב')

יפתח דבש


*** חלק שני ***


דרך הטלגרף הישנה
בבוקר, חוזרים לדרך. המוסך בקיירנס המליץ לנו על קיצור דרך מעניין הכולל חציית נהר ה'פאסקו'. הם הזהירו אותנו לא להתקרב מידי לנחל כי אין דרך חזרה ויהיה קשה מאוד לסובב את האופנועים על הגדה. בקיצור, צריך לבדוק את גובה המים לפני שאנחנו חוצים. אנחנו מגיעים לנחל בלי אותה עצירה מתוכננת ומגלים שהמים גבוהים, קצת מתחת לתחת. אופיר, בלי להתבלבל, דופק קפיצת ראש על מנת לבדוק את גובה הנחל ולבדוק את כמות התנינים באזור. מתחילים לחפש את הנקודה הכי נוחה לחצות, לאחר כחצי שעה של התלבטויות וסידור אבנים שיעזרו לנו, אנחנו יוצאים לדרך לבושים בתחתונים ומגפיים, מעבירים את שני האופנועים לצד השני ומתיישבים לקפה שחור. קיצורי דרך בקייפ הם לא תמיד קיצורים אבל אין ספק שהם החוויה של הטיול.

אנחנו מתקרבים לסיבה האמיתית שבגללה הגענו לקייפ - "דרך הטלגרף הישנה". עוצרים להמבורגר באחת מתחנות הדלק המעטות שיש בדרך, ואחרי ארוחה טובה אנחנו מרגישים מוכנים ליציאה.
מניעים ונותנים גז אל תוך ענן עשן ענקי, אחת משריפות היער הגדולות שראינו בדרך. שלא כמו אצלנו, להם יש יותר מידי עצים והם שורפים אותם על מנת לחדש את הצמחייה והעשבים למרעה. אחרי מספר דקות של נסיעה בתוך ענן עשן, השמיים מתבהרים ואנחנו פותחים מצערת ומקפצים מצד לצד של השביל במהירות, השביל צפוף יחסית בגלל הצמחייה שעדיין לא נשרפה.

אנחנו חוצים מספר נחלים כשבכל אחד מהם אנחנו שומעים על עוד רכב שנגרר, רכב שנשבר או רכב שטבע. שנינו יודעים שאנחנו צריכים את האופנועים להמשך הטיול ומשתדלים לעשות הכל כדי לשמור עליהם, למרות שלפעמים פשוט בא לפתוח גז ולעוף. בדרך מצטרפות אלינו שתי משפחות עם ילדים. יש לנו הסכם לא כתוב - אנחנו עוזרים לחצות ומשחקים עם הילדים והם בתמורה יחלצו אותנו במידה וניתקע. אנחנו מהירים מהם, מאבדים אותם מספר פעמים במהלך הדרך וממשיכים לבד לחניון הלילה (מפלי אליוט).

את הלילה אנחנו עושים בחניון צפוף מאוד ונדחסים עם עוד זוג צעיר לשטח שלהם - כבר מאוחר ואין לנו כוח להמשיך לחניון הבא. המקלחת של הבוקר היא מהמקלחות האלה שאתם לא רוצים לצאת מהן. מי מפלים נשפכים עלינו בכמויות שיסדרו את הכינרת ל-60 השנים הבאות, פשוט יושבים בבריכה קטנה, השמש מעלינו, מים נעימים על הגוף. אנחנו יושבים שם ומאבדים תחושת זמן. אותם בגדים במשך שבוע, שכבות של אבק וזיעה נעלמות ורק לאחר שאנחנו חדשים ומצוחצחים לגמרי אנחנו יוצאים להמשיך את החלק השני של הטלגרף.


החלק השני של הטלגרף עמוס פחות, אולי בגלל סיפורי הזוועה ששמענו בדרך על אותם ג'יפים ואולי כי כולם נשארו במפלים, אבל אנחנו יוצאים לדרך ומגלים שפני הקרקע משתנים. יותר אדמת חול, יותר פודרה והמון ביצות וחציית נחלים על גזעי עץ. אנחנו עם המון ציוד על האופנועים, המשקל עוזר לנו בחול העמוק ופחות בחציית הנחלים. שוב אנו מוצאים לנו חבורת ג'יפים שתעזור לנו במידה ויקרה משהו. הקצב מהיר יחסית עד לאותם מעברים והחצייה הופכת קשה ומפחידה מנחל אחד לשני. אדמת דיונה מנערת אותנו והנסיעה קשה. אופיר פותח גז כדי לנסות לעבור את הדיונות בקלות ומוצא את עצמו על הקרקע בתנוחת קאמא-סוטרה עם האופנוע. אני רץ אליו ועוזר לו להשתחרר. אנחנו ממשיכים רק כדי לגלות שהנהר הבא, הג'רדין, עמוק מאוד והגדה השנייה רחוקה מידי. חוזרים על עקבותינו בזהירות עד לפיצול למעבורת של הג'רדין ריבר ומגיעים למעבורת האחרונה היוצאת בחמש בערב.

ליסיניג אופנועים, ביטוח אופנוע


'ראלי בוץ'
ממשיכים ללינה ב'במגה', עיירת ילדי איים צבעונית. זה הפעם הראשונה שאנחנו רואים שקיעה מעל הים בחוף המערבי באוסטרליה ואנו מרגישים בבית. אנחנו במרחק קצר מהנקודה הכי צפונית באוסטרליה!

את הבוקר אנחנו פותחים בניסיון עקר לדוג, ולאחר מכן אנו נוסעים לעיירה ומגלים שיש בה פסטיבל. כחלק מהפסטיבל יש להם מרוץ שנקרא 'ראלי בוץ' - מסלול של כמאה מטר מלא בבוץ עם כמה טייבלים. כאן אף אחד לא שמע על חוק הספורט המוטורי. הרכבים ללא חגורות בטיחות, את הדלתות קושרים עם חוטי ניילון, קשת הבטיחות עשויה מצינורות של מרזב, אין קסדות והפקחים שעל המסלול הם שוטרי העיירה. המטרה היא לסיים את המסלול בזמן המהיר ביותר.

אנחנו מתיישבים בצל ושולפים מצלמות - את זה חייבים לראות בארץ. אופיר פתאום קופץ וצועק לי "תראה שני ילדים משתוללים על טרקטורונים", EX400 וסוזוקי. אני שואל אותו עם הוא רוצה להראות להם מה מלמדים במושב. אני ניגש להפקה ומספר להם שאופיר משתתף במרוצי הטרקטורונים בארץ ומצליח לשכנע אותם לתת לו סיבוב על אחד מהם. אופיר עולה ודופק להם מופע שהם לא ראו בקייפ מעולם הכולל את כל מה שלימדו אותו במושב בעשרים השנים האחרונות. ככה זה כשאתה רוכב בקבוצת חנדל'ה הינביט. הוא זוכה לתשואות רבות מהקהל לצלילי מקרנה.

מתחיל להחשיך ואנחנו מחליטים על טיול של אחר הצהריים לנקודה הכי צפונית בקייפ, מרחק של כ-35 ק"מ. מתיישבים על החוף בנקודה הכי צפונית ביבשת, אני ואופיר אחרי 12 שנה של חלומות ומרגישים צמרמורת בכל הגוף. אין לנו מה להגיד אחד ולשני העיניים אומרות הכל. פשוט יושבים ובוהים באוקיינוס ובאיים שבאופק. שותקים. החיוך לא יורד לנו מהפנים. שמענו על מסעדה טובה בקצה אבל אין פה כלום. מי שיפתח שם מסעדה יהיה מיליונר.

נוסעים על שביל שעל פי המפה אמור להיות באורך של 15 ק"מ, אבל כוסאמק, למה לא היה כתוב שם שזה על חול דיונות? מגיעים מורעבים לחוף קסום ומחליטים לבלות שם עוד לילה לפני שאנחנו חוזרים.


כל דבר טוב נגמר בסוף
את הדרך חזרה אנחנו עושים על השביל הראשי. השבילים לא נגמרים, ממשיכים אל האופק, ישרים, מהירים, מפחידים. אנחנו עוצרים בצידי הדרך, ובכל פעם שמשאית ענק חולפת לידנו ומחכים שענן האבק ישקע. בדרך אנחנו פוגשים את שני הזוגות מצ'ילי ביץ'. אחד הרכבים שלהם התעקם באחד הואדיות. כשאני אומר התעקם אני מתכוון לזה, הם שלחו אותו לאחת העיירות בתקווה לתקן את זה ובינתיים הם מחכים.

אנחנו נוסעים אל תוך החשכה, מאטים את הקצב ופוגשים לא אחת בחיות בר, נחשים, עופות דורסים וצפרדעים דרוסות. הנסיעה בדרך חזרה מאפשרת לכל אחד מאיתנו קצת זמן לעשות סדר בראש, לחשוב על העתיד ולאן פנינו מועדות. אנו נותנים לחוויה להיכנס לנו לורידים ולנשמה.

תודה לכל מי שתמך והאמין בהגשמת חלומות, לכל מי שעזר בתכנון ובמהלך הדרך. לאלה שרוצים עזרה בתכנון הטיול שלהם, אתם מוזמנים ליצור עימי קשר .

(לחלקו הראשון של המאמר לחצ/י כאן)

(פורסם גם במגזין "פול גז")



אל אוסטרליה -אודות - -פורום -פורקס