---

למה אוסטרליה?

מספרים על ישראלי שביקש ויזה לאוסטרליה. כשנשאל על ידי פקיד ההגירה אם יש לו הרשעות קודמות, שאל בתמימות: "זה עדיין תנאי הכרחי?" נזכרתי במעשייה כשקראתי את דבריה הכנים של נאוה סמל. לה ולבעלה נעם היתה מחלוקת קשה עם בנם: "התנגדנו נחרצות להחלטתו של אייר ללמוד דווקא באוסטרליה. מילא ללמוד בהרווארד או בקיימברידג', או באיזה מוסד יוקרתי אחר שהורים יהודים גאים יכולים להתרברב בו ולנפנף בפני כל העולם ואשתו, אבל בביירון ביי? למה להרחיק ליבשת צעירה, שאין בה עדיין מסורת תרבותית מדורי דורות, מה כבר אפשר ללמוד שם?"

אני, לעומת זאת, תוהה פעמים רבות - באנכרוניסטיות משתעשעת - כמה מוזרים הבריטים ששילחו לגן העדן האוסטרלי (לבריסביין למשל אני קורא במבטא אשכנזי "ברית' בין (הבת'רים)", בראשית ט"ו) את גנבי הכיכרות ולא השאירו אותם בבריטניה האפורה, ועברו בעצמם לארץ זבת החלב והדבש בצד הנגדי של הכדור, הארץ המבטיחה והמקיימת. אשר לארץ המובטחת ישראל, היא מקום עצוב, אם תורשה לי הכללה בוטה. בעיה גדולה אף יותר היא שהישראלים הם אנשים עצובים, ולא משנה כל כך היכן הם מתגוררים. הסיבה המרכזית היא עול העבר ("יותר מדי היסטוריה, פחות מדי גיאוגרפיה", כתב ישעיהו ברלין ב-1953). ההרגשה - המוצדקת או לא, זה כמובן לא משנה לנפש - של חוסר שליטה על הגורל מלווה את הישראלי גם בשיטוטיו בעולם, בחיפוש אחר עצמו. אוסטרליה - "המדינה בת המזל" השופעת ורחבת הידיים - משחררת, "כך שהייאוש נעשה יותר נוח", אבל אין ביכולתה להפוך אנשים עצובים ומורכבים למאושרים ופשוטים. ייתכן שיש בה פחות שחיתות מהסוג של "רגע גדליה, אולי תהיה השגריר באוסטרליה" ("פרצופה של המדינה", להקת "תיסלם"), אולם כמה ישראלים שחוו את "שלום, חבר" באמת מסוגלים להיות אותנטיים באומרם "No Worries, Mate"?! כמה ישראלים תזזיתיים יגידו כמו קנט, אחיה גולש הגלים של לוסי, החברה של אייר סמל, ש"כל גל עומד בפני עצמו, וכל גלישה היא תמיד חוויה שונה"? לי כל גל נושא מזכרת, מן הבית!

---

 

לזרום בליזמור

רוב הישראלים בביירון ביי, בירת הניו-אייג' הקסומה של אוסטרליה, וביישובים הפחות יקרים בסביבתה (למשל Ocean Shores, Mullumbimby או Lismore) הם כמובן לא "נפולת של נמושות" (יצחק רבין, 1976), אלא מלח הארץ. הם לא שונאים את ישראל. אדרבא. הם אוהבים - או אהבו - אותה יתר על המידה. איזה מזל שבין עוכר-ישראל כפילוסוף ג'ורג' סטיינר - "לישראל יש עתיד מזהיר... בניו יורק!" (כפי שאמר לי באופן אישי בצ'רצ'יל קולג', קיימברידג') לבין עוכר-גולה כא"ב יהושע - "ליהדות מחוץ לישראל אין כל קיום" (כפי שהכריז בנוכחותי בארצות הברית), יש ישראלים רבים וטובים האוהבים בו-זמנית גם את הארץ וגם את השטעטל הגלובלי, והמודעים למגבלות השניים. קל לישראלי בארץ? לא! קל לישראלי בגולה? לא! אייר סמל, בנה של המחברת והתירוץ לספר "חתונה אוסטרלית", הוא אחד מהם. "נדרתי לא להיות שיפוטית ולכן אני לא מעירה דבר. לא אתנגח. הבטחתי לעצמי לא ליפול למלכודת של סיסמאות על המולדת שאין בלתה, אבל מה לעשות עם העצב שנופל עלי? כולם צעירים, נחמדים ויפים, משדרים אנרגיית עשייה ולהט נעורים, 'מלח הארץ', כלשון הקלישאה החבוטה. הם לא מדברים על ישראל בזעם, או במררת חשבון, אלא בהשלמה שקטה. וזה מה שהכי מעציב בסיפור הזה". אכן מעציב, אבל באופן אירוני, דווקא אוסטרליה מאפשרת לאייר לגור בקומונה, כמו בקיבוץ של פעם - שבישראל הקפיטליסטית של היום, המעוצבת על ידי עמא-ריקא, כבר אבד עליו הכלח - ולממש חלוציות חקלאית, וכך להמשיך את דרכו של סבו. "תגידי, אמא, זה לא מזכיר לך את הבוסתן של סבתא רבקה?", שואל אייר את נאוה.

יתר-על-כן, נראה לי שעם ייחוס משפחתי כבד מנשוא, ברמת האוגדה, מכל הצדדים, עם דוד כשלמה ארצי והורים כנעם ונאוה סמל, אין זה פלא שלאייר קל הרבה יותר להתבטא ולהתפתח מוסיקלית בסוף העולם שמאלה. אייר סמל מנסה לזרום בליזמור ומתענג אצל לוסי האצילית (לצידו, בתמונה מימין), המסמלת את האוסטרלית האצילית: טהורה, רגועה, טובה, שלמה, היולית, תמימה, חייכנית, מאושרת, בהירה, בתולית, חסרת ציניות - האנטיתזה לישראליות. אפילו בתמונה היפה על כריכת הספר נראה אייר למוד סבל בהשוואה ללוסי ברקיע היהלומים. "יהירים ובוטים - כך נתפשים כאן הישראלים. לוסי למדה להכיר אותם. בוטים כן, יהירים לא. את הבוטות היא אוהבת. ישראלים אומרים את הדברים ישר בפרצוף, ולא סחור-סחור".

"אף כי הסביר לה את פשר שמו, היא ביקשה לדעת מדוע בחרנו דווקא ב'אייר'", כותבת אמו. "סיפרתי לה שנולד בערב יום העצמאות, שהוא גם יום הזיכרון לחללי צה"ל אצלנו. חיפשנו שם עברי טהור לבכור שלנו - קדם-ישראלי, יאמרו המדקדקים. שם שמקורו בבלי ופירושו 'אור'. ניסיתי להסביר ללוסי את ההתנערות שלנו מכל סממן גלותי והכמיהה האובססיווית להפוך כבמטה קסם ל'יהודי חדש'". אבל שלילת הגולה נכשלה והכנעניות נותרה עם לב שבור (מיט א צעבראכן הארץ): אייר הישראלי מנסה להגשים את החיפוש העצמי כממשיכו הישיר של היהודי הנודד הגלותי - נוסע בעל "כמיהה לנוודות אינסופית ולהבטחת 'לך לך מארצך וממולדתך' שנטמעו בתוך הצופן הגנטי שלנו". כמו האדם גם העץ צומח. אבל לעץ יש שורשים, לאדם יש רגליים! ואף על פי כן, אין מה לעשות, מעטים יצליחו להשתחרר מאזיקי השורשים הישראליים, מהמטען החורג. פעם ישראלי תמיד ישראלי, ולא יעזור כמה ינסה לנתק ולהדחיק. כפי שהישראלים לא הצליחו להשתחרר מהגולה למרות שהשתדלו מאוד, כפי שהיידיש, ה"ז'רגונית" לכאורה, שורדת בהסוואה תחת השפה הישראלית, כך הישראלים בגולה לא יצליחו להשתחרר מהישראליות, גם אם ינסו. הישראליות היא כתב יד רב-רובדי שיש בו שרידים גלותיים רבים ומגוונים, אבל יש בה גם חידוש: היא אלט-ניי, על תנאי שנכיר במורכבות שלה, על תנאי שלא נסתבן בחד-ממדיות.

---

 

מתי הפך רוחני לרוחני

נאוה סמל היא ישראלית שורשית, מחוברת ואכפתית. היא מתכתבת עם ההיסטוריה היהודית לתקופותיה: "אט אט מתקלפת אמה-מיי מכל השכבות ונשארת לבושה בבגד קצר ושקוף, כאילו היתה שלומית בת הורדוס שנפטרה משבעת צעיפיה טרם ביקשה את ראשו של יוחנן המטביל על טס"; "בתרמיל שעל כתפי מונח ספרו של אדולפו גרסיה אורטגה הספרדי על הוברבינק הילד בן השלוש שנספה באושוויץ". יחד עם זאת, שפתה ישראלית עכשווית ומעודכנת. היא חובבת גם את תהלים ("דלפה נפשי, מתוגה" במקום אחד; "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי; בארץ ציה ועייף בלי מים'" במקום אחר) וגם, כך אני משער, את תהלים-זאגער, שנהפך לבן-אמוץ ("מזגזגת", "כל העולם ואשתו", וכן "מיצוציה", חנות לממכר מיץ, הלחם של מיץ ופיצוצייה).

אהבתה לישראלית היפהפייה והמרובדת ניכרת, והיא מתעניינת בסוגיות לשוניות מגוונות: "'להרביץ תורה' - איזו סתירה פנימית קיימת בצירוף המלים הזה בעברית. לימוד תוך שימוש באמצעים קשוחים. ולי נדמה היה שהיהדות דוגלת בדרכי נועם"; "מתי הפך רוחני במלרע לרוחני במלעיל?"

חבל שלא גילתה ללוסי שלא רק "אייר" משמעותו "אור", אלא גם "לוסי". אחרי הכל lux הלטיני מופיע בתרגום של "אורים ותומים", למשל במוטו של אוניברסיטת ייל: Lux et veritas צמד משמים אייר ולוסי, אם כן! האם הם יישארו ביחד? או שאייר יתחתן בסופו של מסע עם מישהי קצת יותר ישראלית? "כבר ראיתי בעבר זוגות שמגיעים משני עולמות שונים. נוכחתי שיש פער מנטלי בין אוהבים שהאחד הוא ישראלי והאחר זר. האם אפשרית בכלל התאמה? הרי גם כאשר בני הזוג באים מעולם אחד, אין תואם מושלם. האם לא יגיע אותו רגע שבו יתגלע בין לוסי לאייר קרע בלתי נמנע שתולדתו בחוסר הבנה בסיסי ובקצר בין תרבויות?" שאלה אוניוורסלית יותר שואל אייר בשיר שכתב ללוסי: Which is the greatest gift, ?freedom or me: "מהי המתנה הגדולה ביותר, החופש או אני?" סבתו של אייר מקווה שהקשר עם "השיקסע" לא יאריך ימים. "האם ניצלתי מאושוויץ כדי שהנינים שלי לא יהיו יהודים?". הרי תשובתי הבוטה, היהירה והחצופה: ראשית, לדעתי ניצלת מאושוויץ כדי שיהיו לך נינים. נקודה. שנית, ניצלת מאושוויץ כדי לקבל כל טוב אדם באשר הוא, ולכן עלייך לשמוח אם אייר יתחתן עם אוסטרלית, קובנית או סינית, ואפילו, ישמרנו האל, עם גרמנייה או פלסטינית. Imagine.

---

 

כאן ההגירה נפשית

"מעגל המתופפים מתכנס באופן קבוע בשלוש. עולם ממוזער של בני כל הגזעים. אייר מתמזג בין שני אינדיאנים, אבוריג'יני אחד, ארבעה יפאנים, זוג סינים ושלושה אפריקאים, כולם מתופפים בקצב אחיד, ללא מנצח וללא תוכנית מוגדרת מראש", מתארת נאוה. "תופים זה צליל מהפנט", אומר לה אייר, ובצדק רב. יש רגעים בחיים שגורמים לישראלי - ולא משנה אם הוא קצין סיירת או תומך נלהב של ליברמן - לכך שהוא "מאמין שאין לאיש בעלות על האדמה ומתריס כנגד המושגים המקובעים של מולדת ומדינה". לי באופן אישי זה קרה במעגל המתופפים בשוק יום ראשון החד-חודשי של ביירון ביי (בתמונה משמאל), וכן בפולאו טיומאן, אי קסום במלזיה. "נוכח הוד הנוף הזה שמחליף ללא הרף צבעים וצורות, גם אני מתמלאת פליאה והשתאות", כותבת נאוה. רגעים אלו מוכיחים לאדם מה שכבר ידע: שזה בזבוז זמן אחד גדול לעסוק בשלילי. מה מייחד את רוב הישראלים של ביירון ביי (יש שם מאות)? בניגוד לרוב המהגרים, כולל הישראלים, שמטרתם העיקרית כלכלית ולכן הם מתרכזים בערים, כאן ההגירה נפשית: חיפוש אחר הרוגע, השלווה, השלום, השקט, הספיריטואליות, הרוחניות. אני מכיר ביירונאים שהרוויחו בישראל הרבה יותר; יש שסובלים מהלם קרב: ספציפי - למשל ממלחמת לבנון הראשונה. "אחרי המלחמה ההיא - בעיניו מלחמת שווא אומללה, נסע. לא בטריקת דלת, אלא מתוך תחושה של שבר ובלבול", מתואר אבשלום בספר; או קולקטיווי - "בכיכר של מלמבימבי אנחנו פוגשים את אודיה, שמזגזגת בין ישראל לאוסטרליה ואחרי שהות של שנה בארץ שוב חזרה למקום שבו אפשר להשאיר חבילה על הספסל מבלי שיפוצצו אותה על תקן של חפץ חשוד". אבל, כמו נאוה, ובדומה לחמותה ("למרות שחיתה כמעט 70 שנה בשפלת החוף, עד יום מותה המשיכה חמותי להכריז שהיא ירושלמית"), רוב הישראלים לא מסוגלים להתנתק: "מיכל מחוברת לארץ באמצעות האינטרנט, אפופת ישראליות יומם ולילה, בזמן אמת"; "'רק מלחמה תחזיר אותי הביתה', מכריז יריב. 'אני עולה על המטוס הראשון ומתגייס. לא משאיר את החברים לבד'".

אייר סמל בא לאוסטרליה כדי לחפש את עצמו. נאוה מבקרת את אייר כדי לראות עולם ולחפש את עצמה. "במרוצת נסיעותי למדתי לאהוב מקומות בנכר. זרותם מפחידה וקוסמת לי כאחד. הכל סותר. אימת הבדידות, כמו הגילויים המסקרנים של עולם בלתי מוכר"; "אולי דווקא משום שאני מקורקעת בעבותות נפשיות, שלא לומר שלשלאות, לישראל הממשית, זו שהסתאבה והתנרמלה - לאו דווקא במובן החיובי - יש בי איזה דחף להינתק ממנה אל מחוזות זרים בדויים". אבל, כאמור, מאוד קשה לישראלית ברמ"ח אבריה להתנתק. "אני מתחפרת בספר אחד שהורדתי מהמדף ומגלה את תולדותיה של ליזמור, העיר שיסד הסקוטי ויליאם וילסון בשנת 1845, בדיוק אותה שנה שבה הגיע סב-סבו של אייר, עזריאל-זליג הויזדורף מגרמניה לירושלים"; "'אין כאן אנשי ביטחון', אני מעירה, 'בקושי ניידת משטרה שמשגיחה על הסדרי התנועה. אף אחד לא מפשפש בתיקים, ואין מכשירים לאיתור חגורות נפץ"; "אתם יודעים מה זה השואה?", שואלת נאוה מטיילים גרמנים צעירים ממינכן. האמת היא שאני עדיין לא פגשתי צעיר גרמני שלא רק ידע מה זאת השואה, אלא גם שלא היה לו תסביך אתה, כאילו שאשמתו היא שהסבא שלו טבח בקור רוח אכזרי יהודים חפים מפשע.

אי-דיוקים שכדאי לתקן -

1. שם ההר הוא Mount Warning ולא Warning Mountain;

2. הפסטיבל בנימבין הוא מרדי גראס (Mardi Grass) ולא מרדי גרא (Mardi Gras), שהרי אכן הוא "הפגנת ענק למען התרת שימוש חוקי במריחואנה ובחשיש";

 

3. הקוקברה, בעלת הצחוק המתגלגל, אינה ציפור נדירה באוסטרליה;

 

4. "כישורי משחק מצוינים יש לפוסום, אפילו להעמיד פני מת הוא מסוגל, ומצרות הוא נחלץ בדרך ערמומית של הפגנת אדישות ומסווה של שוויון נפש, ובלבד שלא ייאלץ לצאת למלחמה. יש אומרים שהוא פחדן, ואחרים טוענים דווקא שניחן בחוש אסטרטגי מפותח". מידע זה נכון בנוגע לאופוסום האמריקני (Didelphis virginiana) אבל לא בנוגע לפוסום האוסטרלי.

---

שורת המחץ: "חתונה אוסטרלית" הוא יומן מסע אינטימי וחושפני, הצצה מהנה להויה הישראלית בביירון ביי וסביבתה. כן ירבו.

---

(הפרופ' גלעד צוקרמן מחלק את זמנו בין אוסטרליה לישראל. ספרו האחרון "ישראלית שפה יפה" ראה אור בהוצאת עם עובד.

                        המאמר "מה לעשות עם העצב" ראה אור גם בעיתון "הארץ". לדף הבית של פרופ' צוקרמן)