חיבוק להפרטה

השוק החופשי, הקפיטליזם הגלובלי של חבורת מדינות הג'י הוא דת שכוהניה שולטים בעולם ובשיח הציבורי. כמו בכל דת, גם כאן עובדות לא נעימות נדחות על הסף כדברי כפירה או הבלים.

מתוך שלוש הדתות המונוטואיסטיות רק לנצרות היו לאורך שנים ייסורי מצפון בענייני כספים. היהודים והמוסלמים, אולי מפאת קרבתם המשפחתית, לא התענו מעולם מיסורי מצפון באשר למרשרשים. נהפוך הוא.

"בחדרי משכבך אל תקלל עשיר, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י' 20)

מקללי העשירים בימינו הם העומדים מול כוחות הג'י. לא שדתם של העניים, המפגינים למיניהם (אנרכיסטים, מרקסיסטים, ירוקים וכו') צחורה וזכה היא, אך מנהג נפוץ הוא לאחרונה למלא פיהם מים הישר מזרנוקי המשטרה. אכן, נראה כי עוף השמים הוליך, בעל הכנפיים אמר, והעשירים, מפניהם הוזהרנו, אכן מצדיקים את החששות.

מבדידות האנשים מתים - ואולי זו רק שורה משיר, ואולי לא. באוניברסיטה, באחד הקורסים הראשונים בתכנות, היינו צריכים לכתוב-לתכנת משחק שבו ייצור שאין סביבו שכנים סמוכים מת מבדידות. אולי הייתה בכך יותר כוונה מסתם תרגיל בתכנות, ואולי לא. 

גלובליזציה, עד כמה שזה ישמע אולי פרדוכסלי, היא הפרטה, בדידות. הגלובליזציה מפרקת את הקהילתיות ליחידות, הופכת אותנו, האנשים הקטנים, לנמלים תחת מגפי טייקונים.

"אוהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה' 9)

ההפרטה, מקומית או גלובלית, דנה אותנו לריק חסר קהילה – מקום בו אין תמיכה של אחד בשני, תמיכה של הממסד בפרט. כל אחד לעצמו, והממסד מתנער בעצם ההפרטה מחובתו לקהילה, לאזרחים, קורבנות על מזבח הכסף. הקפיטליזם הגלובלי מבודד, הממסד (והפרט) רודף אחר זכויותיו - מה מגיע לי, מה זכותי - אך מתנער מן החובות. יש הפרה של האיזון - כף הזכות גדלה מיום ליום, בעוד שצד החובה אינו צובר כל נפח, ולעתים אף מאבד.

הממסד מתנער מחובותיו לפרט על ידי מיקור-חוץ (Outsourcing) של מחויבויותיו לפרטים, שלא הקהילה ולא הפרט בראש מעיניהם. והרי מותר האדם מן הבהמה במוסר, לזכות ולחובה.

"ילדה קטנה חוזרת לביתה מזועזעת ומספרת לאימה על ביקורה, לראשונה בחייה, בבית של ילד עני. "אל תטרידי את עצמך," הרגיעה אותה האם, "העניים אינם סובלים כמו שהיינו סובלים אנחנו אילו היינו במצבם". (מתוך: עבור את האלפים, אבשלום- ארז שוייצר)

אם נחזור לרגע אל היהדות, שבין השאר מהווה מטריה קהילתית למאמינים, הרי שבניגוד לדת השוק החופשי (ובמיוחד הכת הגלובלית שבה), היא כן מעגנת גם את החובות לקהילה ולפרט, בגבולות המוסר. הגלובליזציה פורטת אותנו לבדידות, דנה את הקהילה לכליה, בעוד שכולנו זקוקים לפעמים לחיבוק, לפעמים מחבר ולפעמים גם מאחר.

"לפעמים חיבוק מזר, כשצריך אותו, מעביר אותך מגהינום לגן-עדן. לפעמים אנחנו מלאכים".(מתוך: עבור את האלפים, אבשלום- ארז שוייצר).

לא קל להתנגד לכוחות הגלובליים של השוק החופשי. לא תמיד גם חייבים (כמו בכל דבר בחיים, גם בדת יש גם מן החיוב) - אך גם לא הייתי נסחף אחר האופטימיות המוגזמת שלהם (כן, גם כאן כמו בכל דת, מבטיחים גן עדן עכשיו, ואם לא עכשיו אז ממש בקרוב), כי מבדידות האנשים מתים. ואולי זו רק שורה משיר, ואולי לא.