תשיגו לי את הסוכן שלי!

מצאתי, בדיוק כמו בישראל, שלוש או ארבע רשתות שלא היה לי מושג וחצי מושג בנוגע אליהן, וכל אחת מהן ידעה להפציץ אותי בקטלוגים אינסופיים של דגמים, מכשירים וחבילות עד שהנשמה יצאה (שוב, בדיוק כמו בישראל). אפוף מספרים ואותיות ועמוס בהררי עצים מתים התיישבתי על ספסל בגן הציבורי כשהראש טמון בין הידיים, טובע בפרסומים ומשותק מחמת הפחד לעשות את הצעד הלא נכון ולהיקשר בחוזה עבדות סלולרי שיקרע לי את התחת למשך שלוש השנים הקרובות (או, בישראלית מדוברת - "לצאת פראייר").

זרקתי את הקטלוגים לסל (המחזור) ונכנסתי לחנות. סינית נחמדה אחת הציצה רגע במחשב והודיעה לי חגיגית שהרשת ההיא וההיא עושה החודש את המבצע הכי טוב למצטרפים, אבל החבילות שלה רק במקום השלישי, וההיא, שאין לה שום מבצע הצטרפות מיוחד, עדיין הכי זולה, לא יעזור כלום. את המכשירים והביטוח עדיף לא לקחת מהספק בכלל, אלא מהחברה הזאת והזאת שנותנות את אותו השירות במחיר הרבה יותר נמוך...

בסוף שנת המס, תאריך שלא הייתי ער למשמעותו עד שהגעתי לכאן, בהיותי שכיר, התקשר אלי איש אחד מנומס ופתח ב-"שלום, שמי רוקי ואני סוכן המס שלך".

ניתקתי לו בפרצוף מיידית, כיביתי את הנייד, דחפתי אותו עמוק עמוק למגרה התחתונה במטבח כשהוא עטוף במגבת, ניתקתי גם את הטלפון בבית ולא יצאתי לשום מקום במשך שבוע. מה שבטוח בטוח. כשנרגעתי קצת, שמעתי שרוקי השאיר לי הודעה בה הוא מסביר לי שסוכן הניהול שלי אמר שנדמה לו שאני משתמש ברכב שלי לצרכי העבודה. "אם זה באמת כך ואם שמרת את החשבוניות," הוא דקלם לי באפרכסת בטון חדגוני משהו, "מגיעים לך בין אלף לשלושת אלפים דולר החזרי מס. תרים לי טלפון." הרמתי לו, בטח שהרמתי לו.  

תוך שלושה שבועות הופקדו לחשבון הבנק שלי כאלפיים ומאתיים דולר אוסטרלי טבין וטקילין, מינוס שכרם הזעום של אדריאן ורוקי בלבוסטה, סוכני מס והשקעות בע"מ. שפשפתי את העיניים והעברתי את כל הכסף, עד הסנט האחרון, לסוכן ההגירה שלי, לשלם על הוויזה.  

כשהלכתי לישון אתמול, שנייה אחרי שנעצמו לי העיניים, נפלה לי צפרדע יפה, ירוקה וחלקלקה (אילנית, אני חושב שלימדו אותנו שקוראים להן בשיעורי של"ח) מהקיר ישר על הכרית והדביקה לי צרפתית. אחרי שהיא לא הפכה לנסיך ואני לא הפכתי לצפרדע, קפצתי קצת , צווחתי קצת והגברת קרקרה בהתרגשות נכזבת וקפצה לי מהכרית ישר החוצה דרך החלון. הבטתי בחתולתי שנמנמה בשלווה, אותה חתולה בדיוק שאמורה להרוויח את מחייתה הבטלנית כשהיא דואגת שמקרים כאלה לא יקרו בבית הזה.

"מיאו," היא אמרה לי מבלי לפקוח את העיניים אפילו, שזה כמובן - "דבר עם הסוכן שלי".

רק בעיה אחת קטנה יש בסיפור הזה, וראוי לשים אליה את הלב במהלך המגעים עם אותם סוכנים - האוסטרלים, מקצועיים וקפדניים ככל שיהיו בתחומם (והם לא תמיד כאלה), לא אוהבים לעבוד קשה מדי. אם שאלת אותם שאלה, נניח, באזור ארבע אחרי הצהריים, צריך להיות ברור לך מראש שהתשובה שתקבל תהיה חלקית במקרה הטוב, שקרית במקרה הרע, ובכל מקרה תהיה שליפה מהמותן, אם יענו לך בכלל בשעה מצחיקה שכזו, בה כל אדם שמעט שכל בקודקודו כבר נמצא בדרך לפאב או לראות "שכנים".

מה שכן, שימת זין שכזו בשילוב עם תרבות הסוכנים שבמסגרתה אסור לך בתכלית האיסור, בחלק גדול מן המקרים, ליצור קשר עם הספק "האמיתי", גרמה לכך שכשהלכו לי הכיריים, אחרי שלושה שבועות של מגעים חשאיים, גלויים ובעיקר כושלים עם סוכנת הנדל"ן שאמורה לתווך ביני לבין בעל הבית שלי, (מבצע מודיעיני קל, אגב, העלה שהנ"ל מתגורר שני בתים לידי), תחינות נואשות, הצעות שוחד מיני, כסף, איומים בהתנקשות ובהרתחת ארנבות, וכל זאת לשווא, התייאשתי ודפקתי לבעלבית על הדלת, הדמעות זולגות במורד הלחיים, כולי שופע התנצלויות כרימון על החריגה מנוהל התקשורת המקובל.

"...אבל הכיריים..." ייללתי לו על המפתן, "...אני לא מבשל כבר חודש..."

"וואללה?" הוא הביט בי בפליאה. "פעם ראשונה שאני שומע על זה. למה לא אמרת לי תיכף?"

מופתע, הפסקתי לבכות והתחלתי לגמגם. "והסוכנת?...והחוזה?..."

"עזוב אותך מהמפגרת הזאת," הוא אמר לי, כאילו אני זה שבחר להשכיר דרכה את הבית שלי. "אני תיכף בא לסדר לך. קח בירה מהמקרר ותירגע." 

למה רוב האוסטרלים אינם מנצלים את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום העסקי, גונבים ומרמים בסיטונאות, וגורמים לרשויות להתחיל להציק ולהכביד ולהקשות את החיים? לא יודע. לך תבין. מוזרים שכאלה.