כתבות - אוסטרליה - נהיגת שטח - המדריך האוסטרלי לקניית רכב שטח

היום, לשמחתי, אני מבין קצת יותר, ומן הרצון להעלות במעט את אחוז האיציקים המרוצים מקנייתם, נולד המאמר זה.

יש, מה לעשות, המון רכבים גדולים. כל מיני. חלק מאיתנו הגיעו מהארץ בלי הניסיון הדרוש, שכן בארץ העיסוק בתחום עולה איזה שלוש ארבע ג'ובות, בייחוד בבחירת הרכב (לנהוג עליו זה סיפור אחר - יוצא להרבה אנשים במילואים). המאמר הזה מכוון לעשות קצת סדר בראש, ואולי לחסוך נפילה לכמה בורות מיותרים.

תיאום מטרות

הדרך הטובה ביותר לבחור רכב שכזה היא ע"י מענה על מספר שאלות, לפי הסדר הבא :

1. מה המטרה שלשמה אני קונה אותו? כי אני רוצה לצאת איתו לשטח? כי אני רוצה רכב גדול ואני יכול? כי אני רוצה רכב טיולים? סמל סטטוס? רכב לגרירה? רכב לעסק הנגרות שלי?

3. אילו גדלים קיימים בקטגוריה שבחרתי ומתאימים לי?

אפשר, כמובן, להגיע בריצה למגרש כשאתם צועקים "טויוטה! טויוטה!", ולהגיע כעבור שבועיים לקורס נהיגת שטח עם Kluger. אפשר, אבל למה? עדיף לעבוד מסודר ולהגיע עם הציוד הנכון.

באוסטרליה? הסטטוס היחיד שזה יקנה לכם יהיה אצל החברים שלכם בארץ שתשלחו להם תמונות. וגם זה רק עד שמישהו יספר להם, בשושו, שהטנק שלכם עולה באוסטרליה קצת פחות מחצי פיאט, וממש לא כזה סיפור גדול.

אתם הולכים לפוצץ, לשרוט, ללכלך, להתעלל, לקלקל, ופוטנציאלית לגלגל ו/או להציף את האוטו. לא כולם בהכרח באותו היום ובשאיפה את רובם לעולם לא, וגם אני לא ממש התכוונתי להגיע ליום בו העפיל מפלס המים מחוץ לרכב כמעט עד לחלון (של הרכב המוגבה) - אבל גיליתי אחרת. ושלא תקבלו איזה רושם מוטעה, איני נמנה על המשוגעים שרואים בטלויזיה. יש גם אותם.

כמה זה יקרה תלוי כמובן בכם, אבל צריך להבין שזו שאלה של כמה ולא של האם. בגדול, זה אומר שאתם מתכוונים לעסוק בנהיגה בבוש כתחביב, כדרך יצירתית לגרור את המשפחה לראות קצת טבע אוסטרלי בשילוב עם קצת ספורט אתגרי, או אפילו שיש לכם כסף, זמן ואנרגיה להשקיע ובא לכם לעסוק בזה כספורט. זה כנראה אומר שבשלב זה או אחר תבצעו שינויים באוטו שיקנו לו יתרונות בשטח, על חשבון יתרונות בדרך לעבודה ביום שני בבוקר. אתם גם מבינים שפיצ`רים זה אמנם נחמד, אבל אם האוטו לא בנוי לשרוד התעללות בכבוד, המילה "אספנות רכב" תקבל משמעות חדשה - ריצה אחרי האוטו ואיסוף חלקים שנפלו.

חשוב אולי לציין, עבור כל המתעניינים הפוטנציאלים, שמדובר בספורט הדומה דימיון רב לצלילה : הוא מסוכן ובקלות שלא ניתנת לתיאור הופך קטלני. יציאה לטרקים לבד (היינו עם רכב בודד, לא כל שכן ללא ציוד מתאים) ו/או בלי לעבור הכשרה מינימלית (וקורסים יש בשפע) זה לבקש צרות. ההמלצה היא לעשות כמו בצלילה : לבוא בראש של ללמוד ולא בראש של להוכיח, להזהר, לצאת תמיד בקבוצה (*כולם* נתקעים בשלב זה או אחר. גם אתם תתקעו. עלי. כלי החילוץ הפופולרי ביותר הוא פשוט רכב אחר, וכמעט לעולם לא צריך חילוץ עצמי), ותמיד להשתמש בתאים האפורים.

רכב שאתם מתוונים לנסוע בו רחוק והרבה. על אספלט. כמו שכל מי שהיה כאן יותר מחודש כבר יודע, כשבאוסטרליה אומרים רחוק, דבר ראשון שצריך לעשות זה לעצום את העיניים ולהכפיל פי חמש-עשרה, כי זה מה שתצטרכו לנסוע בפועל, פלוס מינוס סדר גודל. רכב שאתם רוצים שיהיה נוח להימצא בו שעות וימים בנהיגה, שישב טוב על הכביש, ובעל מנוע חסכוני כדי לחסוך בהוצאות דלק (הרי ברכבים עם מנועים גדולים וזללנים עסקינן), רכב שלא יאכזב אתכם מכנית באמצע שומקום, כשאין אפילו זבוב שמפליץ 1000 ק"מ לכל כיוון, ורכב עם עבירות גבוהה מזו של מכונית סדאן (פרייבט), בעבור אותם אזורים באוסטרליה שאליהם סדאן לא יקח אתכם.

לאמור, שבעה אנשים. קודם, יש הונדה Odyssey, (שמזכיר קצת רכב "קטן" שהוארך להכיל שבעה אנשים). זה לא רכב גבוה וגם לא בעל הנעת ארבע גלגלים, אבל להכיל הרבה אנשים הוא יודע. יש גם מיניואנים. מאידך, הרבה אנשים מוצאים רכישת רכב שטח למטרה זו בחירה ורסטילית יותר עבור אוסטרליה.

ישנה כאן תקנה שקובעת רף עליון למשקל שכל רכב יכול לגרור. בנוסף אליה, צריך גם קצת קומון סנס - לפי החוק אפשר, נאמר, לחבר קרואן גדול לרכב בינוני-קטן, כי קרואנים שוקלים מעט יחסית. למרות זאת, כדאי, רצוי ומומלץ בחום רב לנסות ולהימנע ממצב בו הזנב מקשקש בכלב. כל הרכבים הגדולים כאן, כמו גם חלק לא מבוטל מהסדאנים, מצויידים לגרירה או ניתנים להסבה בגרושים. תוודאו שמה שאתם קונים מסווג לגרור את מה שאתם רוצים לגרור, תייקו את זה כמטרה משנית ותבחרו לכם עוד אחת.

בלי חכמות. רכב שצריך להזיז את מה שהעסק צריך שיזוז.

הדבר ראשון ששמים את הלב אליו הוא ההיצע העצום והבלתי נגמר של רכבים גדולים, שכולם נראים בהתחלה כמו חיות טרף, בייחוד דרך עיניים של מישהו שנסע בחמש עשרה השנים האחרונות בסדאן משפחתי כזה או אחר. על מנת לעשות קצת סדר בהיצע הזה, נחלק את שלל הרכבים הקיימים לשתי משפחות גדולות – רכבי השטח "פרופר" ורכבי "קרוסאובר". ישנה נטיה של אנשים העוסקים בנהיגת שטח לכנות רכבים אלו בשם הפחות ממחמיא Softroaders, וגם בארץ דבק הביטוי "רכבי-כאילו-שטח" בקרב חברי אותה הקהילה.

בגדול, הקרוסאובר בד"כ קצת קטן יותר, משמעותית זול יותר, יציע נסיעה נוחה יותר בכבישים, הופיע רק לפני בערך עשור, ומונה מספר פשרות שלמי שלא יוצא לשטח שאינו ראוי למאכל מכונית (היינו תלול, חול, בוץ, שלג, מכשולים, לא דרכי עפר) לא יכאב יותר מידי לעשות, ולמי שכן רוצה לצאת, שומר נפשו ירחק.

ביחס לרכב שטח פרופר, רכב קרוסאובר מאופיין בד"כ בחלק מהתכונות הבאות:

רכב שטח פרופר נושא עימו שתי תיבות הילוכים, כאשר אחת מהם, תיבת ההעברה, מאפשרת יחס הילוכים שיתן מהירות של בערך שישה קמ"ש בפול גז. גם אם, נאמר, מישהו קשר לכם מטוס ג'מבו מאחורה. טווח הילוכים זה מאפשר למנוע להזיז את הרכב כנגד הר של התנגדות, ומועיל במצב בו הדרך דורשת מהמנוע מאמץ נוסף, בייחוד כשמנסים לחלץ או להיחלץ מתקיעה וצריך להפעיל קצת כח (ובהנחה שלפחות כמה מן הגלגלים מצליחים לאחוז במשהו).

אם הרכב ידני, זה גם מאפשר להגביל את מהירותו, דבר שמועיל במיוחד בירידות תלולות, כמו גם בעת ניסיונות להשתחרר ממצב בו נתקעתם ומטר הלאה מחכה לכם, נאמר, עץ. או תהום. על פי רוב, לרכב קרוסאובר אין את טווח ההילוכים הזה.

רכב קרוסאובר בנוי כמקשה אחת, כמו מכונית. רכב שטח פרופר בנוי משני חלקים, בדומה למשאית – ה"שאסי" (chasis) - שלדת ה"סולם" - היא שתי הקורות הגדולות שיושבות מעל הסרנים והגלגלים, עם גוף הרכב שמונח עליהן. יש לזה מספר השלכות מעשיות, החל בהיכולת להגביה מעט את הרכב - הן בשיטת "הרמת המתלים" (Suspension Lift) שמגביהה את כל מה שיושב מעל הסרנים (אך לא את הסרנים עצמם) והן על ידי החלפת הגלגלים לגדולים יותר, מה שיגביה כמובן את הכל. אממה, על מנת שיכנסו צמיגים גדולים יותר בלי להשתפשף בגוף הרכב, צריך לעיתים להגביה קצת את הגוף מעל השאסי, חיה זולה יותר מהרמת המתלים, הנקראת Body Lift או הרמת גוף. אם זה עשה לכם קצת בלגאן בראש, תחשבו מהקרקע למעלה - צמיגים, עליהם הסרנים, עליהם השלדה, ועליה הגוף. הרמת מתלים תרים את השלדה ומה שמעליה, הרמת הגוף תרים אך ורק את הגוף, אבל תפתח את הדלת לצמיגים בעלי קוטר גדול יותר, והצמיגים ירימו הכל. וכמובן, אפשר גם וגם.

כדאי אולי כבר כאן לציין שהתצורה המקורית בה יוצא הרכב, ותהא זו המפלצת הכי מכובדת שבהם, מבית החרושת, מיטיבה בעיקר עם אותם 95% מבעלי הרכבים שמעולם לא ראו את צידו הנכון של כביש עפר. שוק ההשבחות באוסטרליה מפותח מאוד, עם שלל יצרנים מכובדים ומנוסים שמציעים השבחות-שטח (מתלים לדוגמא), כשההבדל בין רכבים זהים לחלוטין איתן ובלעדיהן, ביכולתם להתמודד עם שבילים, הוא תהומי. אולי האהודה ביותר היא ההגבהה המתונה של המתלים (והגלגלים, עד כמה שניתן עם הגבהת גוף מתונה), המגביהה את הרכב ב2-3 אינץ', דבר שהחוק מאפשר לעשות ללא רשיונות מיוחדים. אפשר גם להגביה את הרכב בשנים-עשר אינץ' ולעשות ממנו ג'ירפה עם גלגלי 35 אינץ' (כאן כבר צריך אישור מהנדס, שמוסיף קצת למחיר), אבל נשאיר את זה למורעלים באמת. ברוב רכבי הקרוס-אובר, פשוט אי אפשר לעשות את זה באותה הקלות ובמסגרת תקציב שפוי. עוד תכונה של רכב עם שאסי הוא פרופיל בטיחות שונה - קשה יותר למעוך רכב כזה. עוד על בטיחות אחר כך.

קיימות מספר "טכנולוגיות" לחבר בין האוטו לגלגלים. באחת, הותיקה יותר והתורמת לעבירות גבוהה יותר, ישנו סרן קשיח הנקרא "סרן נע" (Live Axle) המחבר בין שני הגלגלים. לעומתו יש מתלים עצמאיים, (Independent suspension) אחד לכל גלגל, כאשר תנודות של גלגל אחד אינן משפיעות על השני. בעוד שהמתלים העצמאיים תורמים לנסיעה חלקה יותר על כביש, על פי רוב הסרנים עדיפים משמעותית לשטח, שכן איתם כשגלגל מטפס על מכשול, יתר הסרן וכל מה שמעליו מטפס גמכן, ואנחנו הרי מעדיפים לטפס מעל מכשולים ולא לחצוב אותם עם תחתית הרכב.

גם מערכות המתלים העצמאיים מגיעות עם רמות שונות של חסינות. בעוד שהמערכת של מאזדה Tribute עשוייה חלקים עדינים ונראית כמו משהו שיתפרק אם מישהו יבעט לרכב בצמיג, המתלים של הפג'רו החדש נראים כמו משהו שלא היה מבייש טנק - הם עדיין נחותים לסרן בסעיף העבירות, אבל לפחות לא ישברו כל כך מהר כשינשקו לאיזו אבן. גם טויוטה וגם ניסאן מציעות את רכבי השטח הגדולים שלהן עם אפשרות בחירה בין מתלים נפרדים לסרן נע, בעוד שמיצובישי עברו, עם הפג'רו, למורת רוחם של הרבה נהגי שטח נאמני מותג אוסטרליים, למתלים עצמאיים בלבד בדגמיהם האחרונים. ישנם גם מספר רכבים כגון הניסאן Pathfinder, היונדאי Terracan ועוד, שמציעים שילוב של סרן אחד מכל סוג.

קיים העדר מודעות מצער בנושא, וחבל. מנוע דיזל אמנם יקר יותר לרכישה (בייחוד כשזה מתבטא במחיר רכב חדש, פחות במשומשים), אבל הוא צורך כמעט מחצית מכמות הדלק עבור אותו קילומטראז' במנועים בעלי נפח זהה. יש לזה מספר השלכות, גם מעבר לחיסכון במחיר - הטווח של הרכב מכפיל את עצמו - (ועם מיכל משני, דבר שלכל רכבי השטח פרופר יש מקום מיוחד שמור עבורו, עשוי להגיע למספרים מצחיקים כמו 3,500 ק"מ), ובעוד שמחירו של ליטר דיזל אחד טיפה יותר יקר מליטר בנזין, וליטר דיזל מזהם יותר מליטר בנזין, צריך לזכור שצורכים פחות ליטרים, משמע הוא כמעט פי שניים זול יותר פר קילומטר, ואם להאמין לויקיפדיה, גם מזהם פחות פר קילומטר שנסעתם, מאותה הסיבה בדיוק - כי שרפתם פחות ממנו. מנוע דיזל חי, פחות או יותר, לנצח (ראיתי כבר הרבה רכבים שנסעו בין 500 אלף למיליון קילומטר ועוד נוסעים), וזו בדיוק הסיבה שבעטייה משתמשים במנועים האלה גם בטרקטורים, משאיות וסירות. רשימת המגרעות שלו קצרה יחסית - הוא עולה יותר ממנוע בנזין, הוא יגמור לכם על הכיס לחלוטין אם תהרסו אותו, דורש טיפולים תכופים יותר מאחיו מנוע הבנזין, ואם תצליחו איכשהו להכניס מים פנימה, הלך המנוע. ברמת הביצועים, הוא לא יאיץ כמו מנוע בנזין, אבל הוא יכול לפתח טורק הרבה יותר גבוה, משמע, במכונית מרוץ עדיף בנזין, בגרירת מטוסי ג'מבו ונהיגת שטח, עדיף דיזל. נדיר שתמצאו אופציית דיזל ברכב קרוסאובר.

מחיר - פרי המיזוג בין רכב השטח פרופר למכונית קנה את הקהל בעיקר בשל מחירו. בעוד שטויוטה לנד-קרוזר גדול נמכר בבין 50 ל-90 אלף דולר, נמכר ה-RAV4, רכב הקרוסאובר של טויוטה, במחיר של כ-35 אלף דולר. ברכבים ישנים יותר הבדל זה מטשטש, אך יש לזכור שלא תמצאו רכבי קרוסאובר בני יותר ממספר שנים בודדות, כי פשוט עוד טרם היו כאלה. כמו כן, בשוק הקרוסאובר קיים היצע רחב בהרבה ומספר יצרנים גדול יותר נאבק על עוגה זו. על זירת רכבי השטח פרופר ניתן לספור את המתמודדים על יד אחת.

לסיכום, שתי המשפחות שונות בגישתן לבניית רכבים, מכוונות לקהל שונה קמעה, ולצרכים שונים. קרוסאוברים שימושיים יותר כרכב ליומיום, סבירים כרכב טיול (העדר הדיזל מייקר את הטיול עליהם) ונחותים בשטח.

קרוסאובר סטיישן - רכבים המיועדים בעיקר להסעת אנשים (People Movers), רכבי Touring לנסיעות ארוכות. יכולת השטח של רכבים אלה, על אף הנעת ארבעת הגלגלים שלהם, אינה שונה בדבר מזו של סדאן ממוצע, בעיקר בגלל העבירות - הם לא ממש גבוהים. למרות זאת, הם מאפשרים גמישות מטען ונוסעים עצומה, לעיתים עד 7 נוסעים, ובנויים לקחת מרחקים ואפילו לגרור דברים קטנים עד בינוניים. התדמית שהיצרנים מנסים לתפור לרכבים אלה היא "רכב משפחה". בקטגוריה זו תמצאו את הסובארו Forester, הפורד Territory, הטויוטה Kluger, ודומיהם.

קרוסאובר תקני - רכבים גבוהים יותר מהסטיישנים הגדולים, מה שאומר שאפשר, אם ממש ונורא רוצים, לנסות להוציא אותם לשטח. רק תוודאו שאתם לא יוצאים לבד, שיהיה מי שיחלץ אתכם אח"כ. ישנם אפילו מועדונים לטיולי שטח המיועדים לבעלי רכבים מסוג זה וליכולותיהם. במשפחה זו תמצאו רכבים כמו הטויוטהRAV4, ניסאן X-trail, הונדה CRV , לנד-רובר Freelander וכן הלאה.

קרוסאובר יוקרתי - רוב רכבי השטח של יצרניות מכוניות היוקרה - שני דגמי השטח של מרצדס, ב.מ.וו, לקסוס 330, פורשה קייאן וכן הלאה ימצאו כאן.

קרוסאובר קצר - רכב שטח קצר יותר ובעל 2 דלתות בלבד. לפרילנדר ולטויוטה RAV4 יש גרסאות קצרות. אלה טובים ליחידים או לזוגות צעירים, שלא צריכים הרבה מטען או מושב אחורי - לפעמים, קטן זה טוב.

רכב לעבודה - קבוצת הרכבים ה"עובדים" נמנים עם משפחת רכבי השטח פרופר. הם תפורים יותר לבעלי מקצוע ומטען מאשר טיול, משפחה וספורט. רכבים כמו הניסאן Nevara, טויוטה Hilux ומאזדה Brava. חלקם בא עם קבינה לשני אנשים, חלקם עם קבינה לחמישה, והארגז מאחורה, בין אם מקורה ובין אם לא, נפרד מן הקבינה. הרכבים הללו, שרבים כמוהם ראינו בארץ, הם רכבים די קשוחים, ובאוסטרליה, בעלי מקצוע רבים שיש ברשותם רכב כזה מתוקף עבודתם, מוציאים אותו לעשות קצת התעמלות בסופי השבוע. הם על פי רוב יציעו שלדה, סרנים נעים, מנוע דיזל וטווח הילוכים נמוך. הם לפעמים סובלים מהיותם ארוכים מדי, שזה, בנהיגת שטח, צרות של עשירים.

רכבי שטח גדולים ובינוניים - שתי קבוצות אלו אינן שונות זו מזו בהרבה, למעט הבדל של כחצי מטר באורך הרכב. בקרב הגדולים יש את הטויוטה לנד-קרוזר (סדרות 40 העתיקה, סדרת 60 משנות ה-80 והאחרון שהיה טרם עידן הקפיצים, סדרת 80 וה-100 הנוכחית, עם כל מיני סהארות, פראדואים וטרופ-קריירים מפוזרים בין כל אלה), ניסאן פטרול (מסדרות MQ שסיימה בסוף שנות השמונים, גם היא טרם עידן הקפיצים, GQ שנמכר גם כפורד מאבריק שסיימו למכור ב- 1997, וה-GU הנוכחי), לנד-רובר דיפנדר, ריינג' רובר וג'יפ גראנד-צ'רוקי. יש גם לקסוס LX470 – לקסוס היא כיום זרוע רכבי היוקרה של טויוטה, וה-470 הוא לנד-קרוזר עם הרבה מאוד הדר ועוד יותר תוית מחיר.

כדי לעשות סדר, זה לא הרכב שאוזים עשירים נוסעים עליו לשטח. אוזים עשירים שנוסעים לשטח קונים לנד-קרוזר או פטרול, בד"כ מהצד היקר של הדגמים האפשריים, וזורקים 50 אלף דולר על שדרוגי אפטרמרקט.

רכבי שטח גדולים - Toyota Land Cruiser

בבינוניים יש קצת יותר מבחר – פה אפשר למצוא את הג'יפ צ'רוקי (רכב שונה לחלוטין מהגראנד צ'רוקי), הלנד-רובר דיסקאברי על שלושת הסדרות שלו, (היה לקרוב משפחה שלי אחד מסדרה מוקדמת, קיטר על אמינות חרא וים תיקונים כל הזמן), המיצובישי פג`רו (החל מהסדרות האחרונות אין יותר אפשרות לסרן נע), הניסאן פאתפיינדר (סרן נע אחד בלבד), פורד אקספלורר, ההולדן ג`קרו, הטויוטה 4Runner, היונדאי טרקאן (סרן נע אחד בלבד) וכו`. רכבים אלה מספקים, ברובם המכריע, את מרבית היתרונות לנהיגת השטח שהוזכרו, בהשוואה לרכבי הקרוסאובר. הם טובים (אם קצת פחות נוחים מהקרוסאובר בגלל גובהם) לטורינג, ויכולים לגרור בין באמצע כזה להמון. הם בד"כ זוועה בצריכת הבנזין, אבל מציעים לעיתים תכופות אופציית דיזל, שמביאה את יעילותם בצריכת דלק ואת ידידותם לסביבה למימדים דומים לאלה של מכונית משפחתית ממוצעת (בד"כ נע סביב 10 עד 15 ליטר ל-100 ק"מ). הם הקבוצה הנכונה לבחינה עבור כל מי שמתעניין ברכב שיראה כמו רכב שטח.

לא נהגתי על כולם (אפילו לא על רובם), כך שכל מה שאני יודע על רובם הוא בבחינת מה שאני שומע מחבר'ה מנוסים ממני שוב ושוב ושוב. לאמור, זה לא בהכרח נכון, ועשוי לשקף אי-אילו דוגמות, ונא לאכול את זה עם גרגר מלח או עשרה. בבקשה בבקשה, עם דובדבן.

מספר פעמים נתקלתי בתאור ה"סקאלה", שבצידה הארצות-הבריתי (היינו ג'יפים, פורד) יש רכבים נוחים מאוד שלפעמים נוטים קצת יותר לפוזה (ג'יפ קומנדר...), פיצ'רים מגניבים (לכבות ארבע בוכנות בשביל לחסוך דלק, אמרנו?) ו/או נוחות על פני עבירות, מצידה המנוגד - הצד הבריטי - רכבי שטח חייתיים עם רמת נוחות נמוכה שאינה ראוייה למאכל אדם (ספציפית, הדיפנדר האגדי, וכן, ערב שנת 2008 ועוד מייצרים אותו, ועדיין עם ניטים). היפניות – ספציפית הפטרול והלנד-קרוזר (ושאר האסיאתיות בקטגוריה) נופלות איפושהו במרכז הפרגמטי של הסקאלה, ומציעות את יתרונותיהם של שני הצדדים. יש, כמובן, חריגות (כדוגמת הריינג'-רובר – ריינג'י בעגת הילידים - שהיה ניסיון של הבריטים ליצור רכב שטח יוקרתי, אם כי כאן באוסטרליה היוקרה שלו היא על הנייר בלבד, והוא נופל כחבר מן המניין, לצד היפניות על הסקאלה). מכאו, מרבית האוסטרלים (וגם עבדכם הנאמן) נוטים ליפניות, ופה ושם יש מי שמעדיף ג'יפים או לנד-רוברים, מיצובישי פג`רו או טויוטה 4Runner. לידיעת רוכשי הרכבים החדשים, בטויוטה כיום צריך *לבקש במיוחד* סרן נע, כי בברירת המחדל מקבלים מתלים עצמאיים.

אמרה בזמנו המדריכה מהקורס שלי, בחורה שנהגה על דיפנדר, בעת שסיפרה לנו על הרגלים בריאים שכדאי לסגל, "תציצו מידי בוקר מתחת לרכב, לראות שאין איזו שלולית מסתורית. ואם", הוסיפה בהציצה על האוטו שלה, "אתם נוהגים על לנד-רובר, תציצו לבדוק שיש שלולית, למה אם אין, נגמר לכם השמן".

עם הקטנים יש רק רכב אחד שאני יכול לחשוב עליו שראיתי כאן – הסוזוקי, ספציפית הויטארה (הסיירה היתה באה עם מנועים קטנים מאוד). הויטארה, על אף מימדיו הקיקיוניים, הוא רכב שטח מלא עם כל המערכות, להרבות סרנים נעים, מנוע המגרד 4 ליטר, טווח הילוכים נמוך, שלדה וכן הלאה. אם לשפוט לפי כמות התנועה על פורומי שדרוג רכבי שטח אוסטרליים באינטרנט, הוא הרכב השלישי המועדף אחרי הפטרול והקרוזר. מי היה מאמין. מילא. או כך לפחות חשבתי, עד שהגעתי יום אחד לסניף רפקו, והבחור שעבד שם השויץ קצת במה שעמד בחוץ – ויטארה, חצי גל הינע של הילוקס, שתי תיבות העברה (שלוש ידיות הילוכים), הגבהת 8 אינץ' וגלגלי 33 אינץ'. המקבילה הרכבית לבחור הגמד מהטירונות שסחב משקל לגמרי דיספרופורציונלי למשקלו שלו, והפגין מידת מוצקות היאה ללבנת בטון.

גם הקצרים וגם הקטנים הם רכבים שלא מכניסים הרבה מטען, וגם לא שבעה אנשים. בשטח יש להם יתרון ביכולת לעבור טוב יותר מכשולים בשל המרחק הקצר יותר בין הגלגלים האחוריים והקדמיים (אם לא ברור לכם למה, תנסו לדמיין רכב שטח מאוד מאוד ארוך, למה הוא יהיה פחות טוב בלטפס על, נאמר, דרך עפר שהחליטה להפוך למדרון בשיפוע תלול, ותשליכו את מסקנתכם על המעבר מרכב שטח גדול לקטן).

רכבי שטח ענקיים - היינו, האמרים למיניהם, ג'יפ קומנדר וכן הלאה. קודם – יקר. כל כך יקר שזה יותר גימיק מרכב שטח. כמו שכבר ציינתי, מקומי עם כסף ילך ויקנה לנד-קרוזר או פטרול ויפיל עליו השד יודע כמה כסף בשיפורים, ולא ילך לקנות האמר. אפשר, אבל היצע ומבחר השיפורים הזמין לרכבים כאלה זעום ביחס למה שאפשר להדביק לפטרול או ללנד-קרוזר, והבדל בין רכב שראה שיפורים לכזה שלא מתעלה על היתרונות שרכב כמו ההאמר מציע. שנית, האמר מאוד רחב. בבוש של שליש היבשת המזרחי, רחב זה מאוד, מאוד רע. השבילים צרים מאוד, ולפעמים מאוד קשה לעבור גם עם רכבים רגילים. האמר יצטרך להרחיב כל מיני שבילים (עם מסור חשמלי, דרך עצים נפולים בעלי קוטר העולה על שני מטר), ובהרבה מקרים פשוט להסתובב ולוותר על השביל. למען הגילוי הנאות, ככה הוסבר לי בקורס - אין לי האמר, לא את ה-H1 שמספרים שהוא חיה, ולא את האחרונים שמספרים שהם suburbans שמחופשים לרכבי שטח. אז לא לזרוק עלי עגבניות. אם לא השתכנעתם, קנו לכם האמר.

רגע, רגע, עוד לא לרוץ לקנות. יש עוד כמה דברים נוספים שכדאי להקדיש להם טיפת מחשבה טרם הקנייה :

גז זו המרה שאפשר לעשות למנוע בנזין בלבד, לא ניתן להמיר מנוע דיזל. אפשר לעשות המרה מוחלטת (לבטל לגמרי את מיכל הבנזין ולכוונן את המנוע שייטיב לנסוע על גז) או המרה חלקית – Dual Fuel – שתהיה כרוכה במיכל אחד מכל סוג, כוונון ניטראלי שיהיה טוב גם לבנזין וגם לגז, וקצת יותר גמישות. גז בד"כ קצת פחות יעיל מבנזין, לאמור תצטרכו 20% יותר ליטרים גז מבנזין בשביל לנסוע את אותו מספר קילומטרים, אבל בשל מחירו הזול של הגז (הנובע מזה שכמעט אין עליו מס), זה משתלם. כמוכן, ישנן סובסידיות (לא בטוח אם בכל או בחלק מהמדינות) להתקנת גז, מאחר והוא ידידותי יותר לסביבה מבנזין, הן מבחינת כמות הג'יפה שמשתחררת לכם מהאגזוז, והן מבחינת העובדה שהוא בעצם תוצר לואי של יצור בנזין, ובכך שמשתמשים בו בעצם "נפטרים ממנו בצורה יחסית נקייה". גז, כך אומרים, מקצר גם את חיי המנוע. בייחוד אם לא נוסעים עליו קצת על בנזין אחת לכמה שבועות. לכן כדאי תמיד לברר איזה בעלים התקין את הגז, ואם הרכב עבר מאז מספיק ידיים, אולי עדיף לדלג עליו, שכן בעלים שנסעו עליו ולא נסעו אחת לכמה זמן קצת על בנזין היו עשויים לעשות רע למנוע.

מנוע דיזל הוא האפשרות המועדפת, גם כי המנוע עובד על הדלק עליו הוא תוכנן במקור לעבוד, גם כי מנועי דיזל חיים הכי הרבה זמן מבין כל סוגי המנועים, גם כי זה יקנה לכם יותר טורק בשטח, גם כי הוא זול ונקי ביחס לבנזין (נקי יותר מבנזין פר קילומטר שנסעתם, לא פר ליטר ששרפתם, אך מאחר והדרישה שלכם מהרכב נובעת מהראשון, הוא נקי יותר), וגם כי הוא יקנה לרכב שלכם הרבה יותר טווח ללא תדלוק, וגם כי דיזל, בניגוד לגז, יש בכל חור באוסטרליה, וגם כי אפשר להביא עוד כמה ג'ריקנים לטיול מאוד ארוך, וגז אי אפשר להעביר בג'ריקן. החסרונות, כמו שכבר הזכרתי מקודם, זה טיפולים תכופים יותר והמחיר של הרכב עם המנוע הנ"ל.

אבל רגע, עוד לא גמרנו. יש גם טורבוצ'ארג'רים (Turbocharger). טורבו זה מעין מדחס שדוחף אויר לאוטו בכח כדי להגדיל את יעילות שריפת הדלק ולתת לכם אוטו חזק יותר. מצד אחד יש רכבים שיוצאים עם זה מהמפעל (מנועי דיזל הנקראים טורבו-דיזלים), ומצד שני אפשר להרכיב את זה על המנוע כהשבחה, דבר שניתן לעשות גם למנוע בנזין וגם לדיזל. ראיתי מתלהבים שתוקעים את זה גם על גז, אבל זה לא טריויאלי, וגם לא ממש רצוי כי מנוע שעובד על גז לא אוהב כשדוחפים לו פנימה אויר בכח. כך, מנוע טורבודיזל קטן עושה עבודה דומה למנוע דיזל עם נפח גדול יותר, ומנוע טורבודיזל גדול זו חיה רעה. אם מצאתם אוטו דיזל טוב ואין טורבו-דיזל כמו שאתם רוצים על האופק, קנו את הדיזל, לשדרג לטורבו אפשר גם אחר כך.

כל אחד והעדפותיו הוא, אבל הערה אחת בכל הנוגע לשטח :

רכב אוטומט אינו יודע להשתמש במנוע (היינו בהילוכים) כדי לבלום. אדם עם רכב ידני שנמצא בזוית מטורפת עם פני הרכב כלפי מטה נוסע על הילוך נמוך בלי דאגות, ובלי בלמים. אדם ברכב אוטומט רוכב על הבלם וקורע אותו. מאידך, הראשון מבין השניים צריך להחליף קלאץ' אחת לכמה מאות קילומטרים, ובעוד שבמכונית זה קורה אולי פעם אחת בכל חייה (אלא אם כן הנהג היה מאוד אגרסיבי על הקלאץ'), ברכבי שטח שבנויים לספוג גם חצי מיליון וגם מיליון ק"מ, זה עשוי להפוך לצורך תקופתי נשנה. כשמגיע היום, מגלים שרק להגיע לקלאץ' מצריך פירוק שלושת רבעי מגל ההינע, רכיב העבודה בטיפול הופך פתאום ליקר, ואז כבר אומרים "טוב, אם כבר לשלם כל כך הרבה כדי לפרק את כל זה, אז לפחות להחליף לקלאץ' הכי עמיד וחזק", ולעשות טיפול לכל מה שרק אפשר שמחובר לאותו הקלאץ' ושמצריך את פירוקו. תשאלו אותי איך אני יודע.

הגבהת מתלים (Suspension) , ואם רוצים, גם גלגלים/צמיגים גדולים/גסים יותר לעבירות גבוהה, שעשויים להצריך גם הליך ביניים בשם הרמת גוף. יקר, אבל עושה המון הבדל, ואם בשטח חפצה נפשכם, מאוד מאוד כדאי.צמיגים נופלים בד"כ לאחת משלוש קטגוריות– בוץ (Mud Terrain, MTR), כביש, וגם-וגם (All Terrain – AT). צמיגי בוץ נפלאים בשטח, ומהווים הבדל תהומי בתואי כמו בוץ או שלג. הם חיים כ-40 אלף קילומטר לסט צמיגים. צמיגי כביש חיים 80 אלף ואולי יותר, אך חסרי תועלת בשטח. שני הדרכים הפופולריות להתמודד עם זה הן או לעבוד עם סט אחד של צמיגי AT שטובים גם ליומיום וגם לשטח, ושחיים הרבה קילומטרים, או להחזיק שני סטים נפרדים של צמיגים, אחד ליומיום (Shopping Tyres”") ואחד לשטח (נאמר, MTR רציני), ולהחליף ל-MTR לפני טיולים. כדי לעשות את זה קל, קונים גם Impact Wrench שעובד על הבטריה של האוטו (100 דולר באיביי), וג'ק הידראולי שתופס את האוטו מהדיף ומרים שני גלגלים באויר במכה, שאפשר למצוא בחנויות כלים בבערך 200 דולר נוספים.

צמיגי בוץ מאוד גדולים, הרבה יותר מידי רחבים וכנראה גם לא זולים בכלל. כמו כן, הכנפיים על הקרוזר הן לא בשביל היופי. כדי שצמיגים יהיו חוקיים, אסור להם לבלוט הצידה מגוף הרכב. צמיגים רחבים במיוחד דורשים "להרחיב" את גוף הרכב עם "כנפיים"

כדי להישאר במסגרת החוק.

רדיו UHF ואנטנה - לנסוע בשיירת רכבים שלא יכולים לתקשר ביניהם אלא בפלאפונים (בבוש, אגב, אין קליטה) זה לגמרי פאסה. זה גם הרבה פחות כיף. אם אתם הולכים לצאת לטיולים בשטח או לנסוע עם יותר מרכב אחד, תרכיבו אחד. אפשר גם לקנות זוג מכשירים ידניים, שזה קצת יותר זול, אבל צריך להטעין אותם ולזכור לקחת אותם וכן הלאה. יש הרבה מועדונים שלא יתנו לכם להצטרף לטיולים ללא רדיו.

ערכת חילוץ – בקורס מלמדים שזו חובה בכל טיול. הערכה כוללת שני שאקלים ל-2.5 טון (RATED Shackles), לאמור, רק כאלה שעברו תו תקן אוסטרלי, ורצועת חילוץ אלסטית (גומייה באורך כ-9 מטר). יש בכל חנות רפקו, הן כקיט והן בבודדים. את הרצועה צריך להחליף כל כמה חילוצים בחדשה, ברגע שמתחילים לראות את החוט הצבוע המוטמע לאורכה מבצבץ מבין התפרים (לא רואים אותו כשקונים אותה). עוד כדאי להוסיף לערכה את חפירה מתקפל לקבירת צרכים בשטח.

ספר אוטו - חברת היינז וחברת גרגוריס מוציאות ספרי אוטו למגוון רחב למדי של רכבים. כמוכן יש גם חוברת תיקון של היצרן עצמו. יש בספר הזה הוראות איך לפרק ולהרכיב כל דבר באוטו, מהמתלים ועד המנוע עצמו. גם אם אתם לא תדעו לתקן את האוטו שלכם בעצמכם בבית או בשטח, ימצא מישהו – בין אם אדם אחר בטיול או מכונאי באמצע היבשת, שידע בכלליות אך לא יכיר את המכונית הפרטנית שלכם, ובעיתוי הנכון, הספר הזה שווה את משקלו בזהב. 50 דולר ברשת חנויות "רפקו".

כלים למשחק עם לחץ אויר – מד לחץ בגלגלים (כדי להוריד לחץ לרמה נמוכה לעבירות טובה יותר, בייחוד בבוץ, חול ושלג), מדחס כדי להרים לחץ אויר בחזרה (משהו קטן בתיקון קטן שקונים ב-100 דולר באיביי או ברפקו). חיוני לחלוטין, אם כי בטיולי מועדון בד"כ יהיה ממי להשאיל.

שנורקל – להזנת אויר נקי יותר למנוע, ולהגבהת נקודת הכניסה של האויר למקום שמאוד לא סביר שמים אי פעם יגיעו אליו. רצוי להריץ גם את צינורות הנשימה של הדיפרנציאלים לגובה השנורקל, למען יכנס אויר ולא מים כשתחליטו לחצות נהר עמוק.

כננת (Winch) לאותם מקרים בהם אין מישהו שיחלץ אתכם, או במקרים בהם כננת היא הפתרון הכי טוב לבעייה. ישנו מגוון סוגי כננות, מחשמליות, למונעות-מנוע (ברכבים גדולים בד"כ יש מקום מיוחד על תיבת העברה להתממשק לכננת, וגם מקום מיוחד שניתן להעביר בו "ידית הילוכים" נוספת לצורך זה), לכננות הידראוליות. מערכת אחסון מגרות, סוללה משנית ומקרר – מספר השבחות שקיים בהמון רכבים יוצאי בוש באוסטרליה. מערכת המגרות נועדה להכיל דברים כמו כלים מתחת לערמות המטען והשמנצאס שלכם, כך שאפשר יהיה להגיע לכלים כשצריך גם בלי לבלות שעתיים בלפרוק הכל. לתוך זה מכניסים לעיתים מגרה מיוחדת למקרר-רכב, כך שאפשר לשלוף אותו כששאר הדלתות האחוריות פתוחות. כאן יש מגוון עצום של פתרונות יצירתיים, אצל כל אחד זה קצת שונה, והרבה אנשים בונים את זה בעצמם כפרוייקט נגרות קטן, ומכסים הכל בשטיחי לבד בסוף. ראיתי, לדוגמה, זוג מבוגר שתקעו את המקרר במקום אחד ממושבי השורה השנייה כדי שאפשר יהיה לגשת אליו מפנים האוטו. עם המקרר, באה בד"כ סוללה נוספת (שונה מהעיקרית), ומנגנון הדואג שהסוללה העיקרית תמיד תיטען קודם, ושהעיקרית לא תשמש למקרר. זה לא זול (תלוי, כמובן, אם עושים את הנגרות לבד), אבל מאוד נוח אחר כך בשטח, בייחוד בטיולים למספר ימים.

מערכות ניווט GPS - יש שתי סוגי פתרונות שיעזרו לכם בניווט – תוכנות נווט כביש (דסטינייטור, טום טום, נאבמן וכן הלאה) ותוכנות פריסת מפות. בשבילי הבוש, הראשונות (שכל המסחריות נמנות איתן) חסרות תועלת. הן לא יודעות מה לעשות איתכם כשאתם תקועים 50 קילומטר מהכביש הכי קרוב שהן מכירות. בבוש משתמשים בתוכנת פריסת מפות בשם OziExplorer ובשבילה תצטרכו לפטופ (או ממש לתקועPC מובנה באוטו, כמו שאני עשיתי), ואז מחליפים מפות סרוקות עם חברים ומכיילים לבד (או לוקחים אותן מכויילות מהחברים), או פשוט קונים אותן מכויילות, והתוכנה מציגה לכם את מיקומכם על מה שמבחינתה זה פשוט תמונה. דווקא לצורך הזה לפטופ עדיף על מחשב מובנה עם מסך מגע, כי OziExplorer זו תוכנה עם ממשק שמצריך עבודה עם כפתורים קטנטנים, פתיחה של תפריטים וכן הלאה, וצריך עכבר או תחליף מדוייק דומה כדי לתפעל. PC מובנה לאוטו בא בד"כ עם מסך מגע בתפעול האצבע, ולתפעל OziExplorer עם האצבע זה מעיק עד בלתי אפשרי, לא כל שכן בעת נהיגה. כך או כך, דרוש מחשב, התוכנה, ומקלט GPS פשוט וזול (בלי מסך, כפתורים או כל דבר אחר, רק השטרונגול עצמו) שמתחבר ל-USB. כבל ארוך ותחתית מגנטית זה בונוס נחמד, אז אפשר לזרוק אותו על הגג כשהקליטה לא משהו.

מדרגות צד, שיספגו את המכות שבאות מלמטה, ושיהיה קל לעלות לאוטו. רצוי Rock-Sliders מפלדה שיחזיקו את המשקל של האוטו כשיונחתו על אבנים, ממדרגות אלומיניום שיתעקמו בכל הזדמנות (ולעיתים עד כדי שאי אפשר לפתוח את הדלת.)

זה מכסה את הרוב המכריע של מה שאנשים מכניסים לאוטו, אבל זה בשום אופן לא הסוף. יש עוד אינסןף השבחות פוטנציאליות – קרוז קונטרול (גם לידני – שולט בדוושה אבל לא בהילוכים), מערכת לניתוק זמני של ה-sway bar בעת שנמצאים בשטח, מוט שרץ לאורך הסרן האחורי ומחזיק את הגלגלים שלא יפגינו את הגמישות שהם יודעים להפגין (ושהופך את האוטו ליציב ובטוח יותר על כביש), דיפרנציאלים ננעלים, ועוד כהנה וכהנה שיפורים.

טוב, עכשיו הזמן לכתת את הרגליים. מומלץ בחום לגשת לדילר ולהסתכל מה יש. קנייה אצל דילר אמנם תזכה אתכם בעונג המפוקפק לשלם לו על רכב כ-4000 דולר יותר ממה שמוכר פרטי היה לוקח, אבל אפשר גם לבוא ולהתרשם ולא לקנות. לדילרים ייעודיים שעוסקים במיוחד ברכבי הנעת 4 גלגלים יש בד"כ מבחר להסתכל עליו, ואפשר לקבל התרשמות טובה של מה זה גרוטאה ומה זה מציאה. מה שלא תחליטו, אלא אם כן אתם בעלי הכישורים המתאימים, תמיד לתת למכונאי לבדוק קודם, אלא אם כן ממש בא לכם לגלות סדק במנוע יומיים לאחר הקנייה. אם כבר יש על הרכב אבזור לנהיגת שטח, זה עשוי לחסוך לכם את הוספת האבזור הנ"ל בעצמכם מאידך, אך עלול גם להצביע על בעלים קודמים שלקחו את הרכב לשטח מאידך. זה בפני עצמו אינו סיבה לוותר על האוטו, אבל בהחלט מהווה סיבה טובה לבדוק אותו טוב טוב שמא יש נזק רציני והפתעות לא נעימות שיחכו לכם למחרת היום. עדות לכך שהרכב ראה שטח (מכות בתחתית, שמן מימי/מילק-שייקי בדיפרנציאלים וכו'), זו גם עילה טובה לדרוש הורדה במחיר.

אם קונים גז, עדיף לא לקנות התקנה ישנה, כי המנוע הופך להיות חתול בשק. כמוכן, לעיתים בהמרה לגז, מחליפים את הפילטר אויר לאחד מותאם למערכת הגז, תולשים את כל מערכת הזנת האויר הישנה (קופסת הפלסטיק בה הפילטר נמצא וצינורות האויר המובילים אליה), ואת החדש פשוט תוקעים בחלל המנוע ללא קופסה כלל. העדר הקופסה העוטפת את הפילטר זה רע, כי בטיולים אתם תראו הרבה אבק, ופשוט תצטרכו להחליף פילטר אויר כל טיול, ובלי מערכת הזנה מסודרת לקופסה, אין איך לחבר שנורקל. לקחת כזו חצי עבודה ולעטוף אותה במערכת הזנת אויר בעצמכם זה סיפור מהתחת שאנשי מקצוע פשוט מסרבים לעשות (אני נפלתי בזה, ונאלצתי לעשות את כל הריצות והאלתורים לבד) – בגלל הפילטר השונה זה כבר לא חלקים מקוריים של היצרן, וצריך לחפש חלקים מתאימים או לייצר לבד. אם אין קופסה מסביב לפילטר – לא לקנות.

עוד נושא רגיש הוא חלודה. אם יש התחלה של חלודה, לא להתקרב לרכב. רכבים רבים משמשים לגרירת סירות ומתוקף כך מבלים זמן רב על חוף הים, עם אויר מלוח. אם הבעלים לא שוטף את הרכב ממלח, מתפתחת חלודה, וזו מחלה שאין ממש איך לעצור. ראיתם חלודה – להסתובב ולברוח.

בעברית, ג'יפ זה רכב שטח, כמו שפלאפון זה טלפון סלולרי. גם אצל הבריטים, ג'יפ זה שם כללי לרכבי שטח. אצל האוסטרלים לא. כאן ג'יפ זה ג'יפ. הדבר האמריקאי הזה שם בפינה שאף אחד לא קונה. גם ביטויים מהלכסיקון האמריקאי כמו4x4, SUV או RUV לא ממש עובדים כאן. אפשר אמנם לאמר Truck, וגם Car עובד להם בסדר, אבל המונח האוזי הפופולרי הוא 4WD, ומבטאים את זה Four Wheel Drive, לא פור-דאבליו-די. אם זה רכב ארוך וגדול, אפשר גם לומר ואגון. לבוא למוכר במגרש, להצביע על לנד-קרוזר ולשאול משהו בסגנון "האו מאץ' פור דיס ג'יפ?" זה בערך כמו לבוא עם סלאמי לקופה בסופר ולשאול "כמה עולה המלפפון הזה?". הוא בד"כ יבין (עם כל המהגרים כאן, הוא פוגש בזה 15 פעמים ביום, בכל זאת), אבל לדבר בשפה של המקומיים נוטה רק לעזור. אחרי הכל, איך אומרים, ברומא, התנהג כרומאי.