מאמרים - אוסטרליה - והחינוך, איפה?

חינוך – פירושו : לימוד, הדרכה והנחיית הדור הצעיר בידינו, בני דור העבר, למודי ניסיון החיים, בעלי השקפות העולם והאמונות – לקראת מטרות העתיד, שאינן בהירות, ובהחלט נבצרות מבינתנו ומדמיוננו – משימה שאינה קלה, כמעט בלתי אפשרית – ועם זאת, אנו משתדלים להגשימה כמיטב יכולתנו.

יש האומרים : דרכו של כל אדם; הבנתו, יכולתו ואורח חייו. אחרים סוברים : דרכו של עולם, על מנת שיהא היחיד מקובל, אהוד ומתפקד היטב בחברה בה הוא חי. או שמא על פי דרכו של המורה : סולם ערכיו, כי "איש באמונתו יחיה" – ואיש באמונתו יחנך – ואולי כל השלושה גם יחד. המורה מחנך על פי מיטב תובנתו, בהתאם ליכולת התלמיד להבין, לקבל וליישם, על מנת שישתלב ויהא חבר פעיל, יצירתי, תורם ומקובל בחברת בני אדם בעולם.

חינוך האחר מתחיל בחינוך העצמי. אין המורה מסוגל ללמד, לחנך ולהותיר רושם האמת, אלא כאשר יאמין בכל ליבו ומאודו בנכונות ובחיוניות החומר הנלמד. מילים ריקות מתוכן, תהיינה מתוחכמות ככל שתהיינה – תיעלם עוצמתן רגע לאחר המבחן הכתוב והערכת הציון – וכל טביעת רישומן תימחק כסופת החולות הנודדים. דיבורים גבוהים ללא דוגמא אישית, הלכה למעשה – הם בבחינת בזבוז משווע של זמן, כוחות ומשאבים. חינוך הנכנע לנוחיות הרגעית של החניך והמחנך – נותר בסיסי, ריק מתוכן ומתפשר – וטעמו כמזון פושר, דלוח ותפל, שעיקרו להשביע רגעית, ולהותירנו באשליית שובע וסיפוק, ללא תזונה וגדילה אמיתית.

ובאוסטרליה, חינוך מהו?

לתדהמתי ולצערי, גיליתי כי מערכת החינוך הקיימת באוסטרליה, רובה ככולה (ואכן, לכל כלל יש יוצאים מן הכלל), עונה על מרבית אמות-המידה החיצוניות של מושגי החינוך – משחקי מילים, מסגרות חיצוניות עתירות חומר וריקות מתוכן, כניעה מוחלטת לעצלות, לאדישות, אשר אינה מציבה אתגרים בפני הלומדים. כמחצית מזמן הלימודים מועברת בהקניית מושגי יסוד, במתן שבחים מופרזים על הישגים מזעריים, ובמילוי אינספור טפסים קישוטיים בעשרות עותקים, בדבר פרטים טפלים כגון: כמה דקות התנהל השיעור, כמה שכבות צבע נמרחו על דפי הנייר המשוכפלים שמילאו התלמידים – בצירוף תצלומים ססגוניים, המתארים כל תלמיד מידי יום ביומו כשאלה יושבים, כותבים, משחקים ואוכלים ברחבת הלימודים.

אין צורך לענות ברצינות ובתשומת לב לשאלות משמעותיות המועלות על-ידי התלמידים – שמא יאמצו מחשבתם יתר על המידה או חלילה, רחמנא ליצלן – יידרש המורה ליתר מידע (הבנה בחומר הרדוד אותו למד ללמד) – ותו לא. שיעורים ועבודות בית הדורשים מחקר, מחשבה ועבודה עצמית יצירתית – הס מלהזכיר – שמא יתאמץ התלמיד/ה יתר על המידה ו"יפספס" את שעות הפנאי, המוקדשות לצפייה בטלוויזיה ולבטלה מבורכת. החומר השתלט על הרוח והמסגרת הרשמית, הבטוחה והמוגנת תפסה את מקום השאלות, האתגרים וההליכה בצוותא במשעול הלמידה של בית-הספר בפרט ושל החיים בכלל.

וכך, לדוגמא, נכחתי בשיעור גיאוגרפיה בכיתה השישית (ו'), במהלכו שאלה המורה בחדווה את האפרוחים הצעירים לשמות היבשות על פני כדור הארץ. כמעט כל הידיים מורמות אל-על. והמורה, בחיוך זורח: "כן?" – והתשובות קולחות :

ו-"מאיפה שבאו הראשונים לאוסטרליה ו...כן, וגם קווינסלנד".

עם כל תשובה אני מתקפלת בכל כיוון אפשרי, ואילו המורה, בחדווה יצירתית: "מצוין, נפלא, ילד מבריק". ואני מנסה לגמגם, אחרי השיעור ובמאמר מוסגר- "ומה בדבר שאר היבשות?!", והמורה- "מה שחשוב הוא, שהם מודעים לקיומה של אוסטרליה כיבשת". ואת השאר – צא ולמד – או השכם ודלג.

או דוגמא מעולם התנ"ך, או במקרה דלהלן, הברית החדשה – לימודי הדת בכיתה השלישית (ג'), בה השתדלתי דווקא לעקוב בערנות יתרה במהלך השיעור, למען אדע ואשכיל – ואכן, למדתי. בדומה למערכון עתיק היומין של רבקה מיכאלי בדבר חגי ישראל, כלהלן:

"ואז בצע ישו את הלחם והדגים, וחילק לכל קהל נאמניו, וזה היה בדיוק כמו שמשה האכיל את בני ישראל במדבר במן, כן, בעת בה הרעב הגדול שרר בארץ, כמו הבצורת ברחבי אוסטרליה. כן, נכון, גם בימי אברהם היה רעב, אבל אם נחזור לעשות את הישר בעיני האלוהים – ירדו הגשמים בעיתם וכל הילדים החכמים יקבלו מתנות כאוות נפשם מסנטה-קלאוס".

וכך נמשך התוהו-ובוהו התרבותי/רוחני, ואין מוקדם ואין מאוחר, וכל המרבה הרי זה משובח. ואם לא עכשיו, אימתי נורה תורה לדרדקים צמאי הדעת?

תאמרו – בצדק – פילוסופיה ניתנת לפירוש באלפי דרכים חלופיות. הרי לפניכם, לפיכך, תמצית שיעור במתמטיקה – תורת המספרים וההיגיון הצרוף – תרגילי חיבור וחיסור בסיסיים בכיתה א' – תחילת ההיכרות עם עולם המספרים. וההנחות ברמת ההבנה והיישום עולות ביחס ישר לעצלותם הנינוחה של הלומדים והמלמדים כאחד.

המורה, בעיניים מפוכחות ובמבט חביב וחברותי, המרחף על קהל מעריציה הצעירים: "אם נחבר שלושה מחשבים שיש לג'ון עם חמישה מחשבים שברשותו של אדם, ונחסיר מן המכלול ארבעה מחשבים שנפגמו ללא תקנה – כמה מחשבים יוותרו ברשות השניים?"

כמה מחברי המקהלה העליזה פוצחים ברינה משובבת נפש – "בכלל לא חשוב וגם לא משנה, כי מי בכלל מתקן מחשבים בעידן טכנולוגי שכזה, בו ניתן פשוט לרכוש חדשים, ובזול?"

והמורה, למרבה האימה, משתפת פעולה, ופורצת גם היא בצחוק בריא! וחיש-קל הופך השיעור לדיון ער ופתוח בדבר נפלאות האינטרנט והמאה ה-21, עידן המחשוב העולמי. ואין שריד ואין זכר לשיעור המתמטיקה, שלשמו התכנסנו כאן בשעת האפס הבוקר. ופעמון בית-הספר מצלצל, והנה שוב הילולת ההפסקה הנצחית וחיי הבטלה בעיצומה.

הכתובת על הקיר

וכעת לחלוקת התעודות : אין פרסי הצטיינות, שכן כולם מצטיינים, כולם מוכשרים, כולם יודעים את התורה – ומה שאינם יודעים, מן הסתם אין כל צורך לדעת – שכן השוטים מרוכזים במחציתו השנייה של העולם, אולי ביבשת ההיא, "המקום של האבוריג'ינים", הרחק הרחק מאיתנו. וכאן, בארץ שאינה מובטחת אלא מקוימת, הכול ממשיך ומתנהל על מי מנוחות פושרים – עולם כמנהגו נוהג, וכל עוד כולנו מקפידים להתנהל בעצלתיים במסגרת החוק והסדר הציבורי – הבה נשאיר את הגאונות לאיינשטיין, כי הכול יחסי – ואין כל צורך להוכיח על דרך השלילה.

וכפי שאמר שלמה המלך – "אין חדש תחת השמש". למעט, אולי, החור באוזון ההולך ונפער, בדומה לבור העמוק של הריקנות הברוכה– קצת מצער, ומאד מאיים, לרואים את הכתובת על הקיר. הסטטיסטיקה גברה על הפילוסופיה, ואנשי החינוך תויקו וסווגו כמספרים עוקבים במערכת הכוללת של עולם החומר. ולא נותר אלא לקוות ולהאמין כי הצניחה החופשית אל נקודת האפס תזעזע את אושיות הממסד, ליצירת יש מאין.