חדשות יומיות, כתבות ומאמרים מאוסטרליה
  אל אוסטרליה | אודות  | פורום | קישורים  |  |  |

מי צריך דולרים כשיש בזיליקום?

זיו מגן



נא להכיר המישטלרים
 

אם להודות על האמת, יש סיכוי לא רע בכלל שבני הזוג זהבית ואבי מישטלר ושלושת ילדיהם, אוריה, יותם ודניאלה, הם האנשים הכי מקסימים שפגשתי בחיי. ברצינות. אם יש מישהו שמגיע לו לחיות בגן העדן עלי אדמות, המישטלרים הם בהחלט מועמדים מובילים. ואם יש מקום דומה לגן העדן עלי אדמות, הרי שזו העיירה הקטנה יוקאי (Uki), שבצפון ניו-סאות' ווילס, בה הם חיים. המישטלרים, שהכירו בגרעין הנח"ל, בילו תקופה מסוימת בקיבוץ מצפה שלום ומאוחר יותר הפכו תושבי גוש דן, הגיעו לכאן לפני כשש שנים, מרוטים ומתוחים מאופי החיים בישראל, עם חלום אחד ויחיד לתת לעצמם ולילדים סביבה טהורה, שקטה ובטוחה לחיות בה. אבי, שעסק בעיצוב נוף וזהבית, מנהלת רשתות מחשוב, צמחונים בדם ובנשמה, נחתו המומים ואבודים, כשהאזור השקט והטבעי בו מצאו את עצמם מנוגד באופן קיצוני לאי-השקט והוודאות הפנימיים שאחזו בהם, כמו רבים מאיתנו מן הסתם. אך לאחר מחקר קצר ובנצלם את האדמה אותה קנו במיטב חסכונותיהם, המשאב היחידי שהיה להם ביבשת הגדולה והזרה הזו, גמרו המישטלרים אומר בליבם להציג לקהילתם החדשה משהו שלא היה מוכר כאן כלל ועיקר גידולים אורגניים בחממה, המאפשרים איכות, גודל וטעם גבוהים פי כמה מכל גידול שטח.

 

ההימור, מסתבר, היה מוצלח. האזור בו חיים המישטלרים (בתמונה משמאל) הוא ליבה האורגני של אוסטרליה. סמוכים למעוזי 'ירוקת' כגון ביירון ביי ונימבין, אזורי הספר המהווים את חבל הטוויד, המכיל את יוקאי ועיירות קטנות ורבות נוספות, מספקים קרקע פוריה ביותר לחפצים בחיים שלמים יותר, במודעות קהילתית גבוהה יותר לתזונה, רפואה אלטרנטיבית על כל סוגיה, וכיו"ב. ובעבור זהבית, שלעדותה הפכה חיש-קל את המיקרוגל הביתי שלה לעציץ מפואר, החזרה לאחור פשוט לא באה בחשבון. החיים קרוב לאדמה, היא מספרת, היו החלק הקל ביותר להסתגל אליו בכל המעבר המהפכני הזה לארצם החדשה והמאמצת.

 

זהבית– 'בישראל, אין מה לעשות, איפה שלא תגור, אתה חי בסופו של עניין חיי עיר. המודעות הזו לחיים בריאים יותר, לתזונה, רפואה אלטרנטיבית על כל סוגיה והיכולת להשיג את כל אלה הפכו קלים פי כמה מאז שנחתנו כאן. נסה לקנות בישראל חלב משיבולת שועל, לדוגמא, ותיקלע למסלול ייסורים ממושך. כאן זה נמצא בכל סופרמרקט'.

 


'בדרך אל האושר'
 

אז נכון, הקשיים השגורים על כל מהגר קשים פי כמה כשגרים, באמת ובתמים, בקרב קהילת כפר אוסטרלית מדופלמת, ללא כל קשר לישראלים באשר הם, אלא אם נקלעו בטעות למקום - דניאלה הקטנה סירבה בתוקף להוציא מפיה מילה באנגלית משך כחצי השנה הראשונה. אלמלא השיעורים הפרטיים בחינם, המגיעים לכל משפחת מהגרים שלה ילדים בגיל בית-הספר, ואלמלא השקעה יוצאת דופן מצד המוסד המקומי, ששלח מורה פרטי לבקר את הסוררת בביתה ולתייג את כלל הרהיטים, החדרים והמכשירים הביתיים בשלטים מאירי עיניים באנגלית ובעברית כאחד, זה עשוי היה לקחת הרבה יותר. מה שכן, היום צריך להתחנן אליה להפסיק לדבר ולו לשנייה אחת, באיזו שפה שלא תהיה.

 

קשה הרבה יותר היה תהליך ההסתגלות המקומי אל אבי ואל חוש ההומור האולטרה-ישראלי בו הוא מצויד, תהליך שסופו טרם נראה לעין עד עצם היום הזה. אבל בניגוד להסתגלותם האיטית של האוסטרלים המקומיים לאורחיהם החדשים, הרי שהמישטלרים עצמם הסתגלו לאופן החשיבה ואופי החיים האוסטרלי הרבה יותר מהר דווקא, ובאופן הרבה יותר שלם מכל ישראלי אחר שפגשתי כאן. אבל גם להם זה לא בא בקלות -

 

"תירגע," אמר לי אבי, זן-מסטר מחופש בכובע טמבל, כיומיים אחרי שנגעו כפכפיי לראשונה באדמת קווינסלנד, עם דולר וחצי בכיס ועבודה שעוד לא התחלתי לעבוד בה, משסיפרתי לו על תוכניותיי מרחיקות הלכת למעבר דירה, חיפוש עבודה חדשה והחלפת מכונית, עוד השבוע אם אפשר, ואיפה קיבינימט מוצאים כאן את משרד הרישוי? "אתה חולה בישראליטיס. שב. תנשום. תקשיב. תחסוך לך כאבי ראש. זה לא עובד כאן ככה"גם אצלם זה לא עבד ככה, הוא ידע לספר לי הרבה אחר כך. בין שכנים שהתנגדו בכל תוקף ללבונטינים האלה מהמזה"ת שהשתלטו להם על העיירה ("החממות משקפות את אור הירח הישר לחדר השינה שלי!") ועד פקידי עירייה שמדדו את זוויות חיזוקי האלומיניום שעל יריעות הפלסטיק, החממות המסכנות ובעליהן הגאים סבלו מכל צרה אפשרית והוכו בכל מכה אפשרית. אבי יצא למרפסת מידי לילה וילל עם זוג כלבותיו, נלי וגילי, אל עבר הירח, והילדים איתו, אבל בסופו של דבר, זה קרה - אחרי ארבע שנים של תסכול ומרורים והמון עבודה קשה של כל בני המשפחה, עשו גלגלי השיניים האוסטרליים הידידותיים והאיטיים את שלהם, והחווה הביו-אורגנית הראשונה של חבל הטוויד החלה מפיצה את גידוליה המשובחים ברחבי הפלך הרדום והיפהפה הזה. אזי, גילו המישטלרים דבר מוזר.

 


תחליף לי!
 

זהבית– "...הופיעה אצלי מישהי שהכרתי מהעיירה. ידעתי שהיא אם חד-הורית, ושהיא מנקה בתים למחייתה. אחרי כוס קפה, היא אמרה לי שהיא תנקה לי את הבית תמורת ארגז ירקות. 'איזו מסכנה', חשבתי לעצמי, ומילאתי לה ארגז צדקה ענק. לא שהייתי צריכה את הניקיון יותר מידי, אבל היא בטח צריכה את הירקות."

 
בדיעבד, הסתבר