אוסטרליה - כתבות - טיול - טסמניה - קסם, קר ורטוב

יום שישי קודר. יום צפוף למדי שהתחיל באחד בלילה ,ניפוח האונות בשלל מוזרויות ביוכימיות, ובסופן, אי שם בתשע וחמישה בבוקר, מבחן. משם צלח היום נסיעות, חמש שעות עבודה, רכבת הביתה, מעבר עם האוטו בבית, איסוף כלבה, נסיעה עוד שעה וחצי עם כוון התנועה הלא-זורמת עוד יותר החוצה ממרכז העיר לכוון פרבר רחוק ושכוח-אל, הורדת הכלבה בפנסיון, נסיעה בחזרה, עוד מעבר בבית להחליף מכוניות ולאסוף את הציוד, וטיסה נמוכה לכוון Station Pier, הרציף של Spirit of Tasmania, בלב מלבורן.

הצ'ק אין התחיל כשעה וחצי לפני ההפלגה, והסתיים כארבעים וחמש דקות לפניה. אני הגעתי כאחת עשרה דקות אחר כך, למורת רוחו של ר', שותפי לטיול, שחיכה לי, עצבני ולחוץ כמו טמפון שנפל עליו פסנתר, על יד הרציף, עם תיק גדול. בדרך מהרציף למעבורת, קיבלתי הרצאה שהסתכמה ב"נו-נו-נו וכמה-מזל-יש-לי" מלא פחות מארבעה עובדי נמל/מעבורת שונים. הפעם הם סולחים לי, אבל בפעם הבאה הם מפליגים בלעדי אז דיר באלק. גם אם הם צריכים להוציא את הספינה 20 דקות מוקדם יותר מהנמל. בשעה טובה (דקה טובה למעשה, שלוש דקות מאוחר יותר הדקות היו נהיות לא טובות בכלל), עלינו על המעבורת. הרכב נעצר והדלתות מאחורינו נסגרו. כיביתי אותו.
ר' עצר את מה שהוא עשה, הסתובב הצידה לכווני, הסתכל עלי במבט מאוד חודר ואמר בקול קשה כמו נעל: "מיקי, פאק יו." הוא באמת היה צריך להוריד את זה מהלב. זיעתי עמוסת האדרנלין ספגה את מבטי הסכינים ללא רבב.

שעות השיט הארוכות שימשו בעיקר לפריקת מתחים, מתן עבודה למערכת העיכול שנשכחה לה והשלמת שעות שינה. לקראת בוקר, נקראנו להתכונן ויצאנו לסיפון לספוג את האויר הצונן של דאבנפורט (Davenport), העיר ממנה יתחיל מסענו.

זוג משפקי שמש חדש וכמאה חמישים קילומטר דרומה כיביתי את הרכב. הבטיחו שיהיה קר ורטוב. פתחתי את דלת האוטו. צדקו, המנייאקים. עם עוד היו לי אי-אילו אשליות שיהיה מזג אויר נעים, הן אמרו להתראות בצורה מנומסת ויצאו את האולם. החלפנו כמה מילים עם הדודה הנחמדה במרכז המבקרים, קניתי כובע פליס חדש וקרם שיזוף במחיר מופקע לחלוטין, שפכנו את כל מה שהיה באוטו על האספלט הקר מסביבו והתחלנו לדחוף מה שיש טעם לסחוב לתיקים.

אני אוהב יציאות לטיולים רגלים ארוכים. לפעמים משהו קטן וטריויאלי, או ליתר דיוק העדר המשהו הקטן והלגמרי לא טריויאלי, יכול להפגין השפעה מרחיקת לכת על תנאי המחיה. צריך לארוז לאט ובזהירות, ולאור הבלגאן של הימים האחרונים, הלך על הלאט, ונשאר לי רק להיות זהיר עד כמה שניתן בכמה דקות אחרונות אלו. ארזנו את הטרנינגים, את מרבית תכולת צ'ימידן המזון, השק"שים ושאר צעצועים לתיקינו הגדולים, וניגשנו למיניבוס שיקח אותנו ממגרש החניה לתחילת המסלול. עשרים דקות ושיחה זריזה עם המקומי ששימש כנהג האוטובוס אודות ה"עשה" ו"אל תעשה" של הימים הקרובים, והנה, נחו רגלינו, סוף סוף, על המטר הראשון של האוברלנד טרק.

האוברלנד טרק (Overland track), למי שלא יודע, הוא מסלול הליכה של כחמישה ימים העובר על רמה ובין מספר הרים, רץ בעמקים, ערבות ויערות, ומסיים לחופיו של אגם מדהים, מרחק של כשמונים וחמישה קילומטר דרך שמורת קריידל-מאונטיין (Cradle Mountain)- אגם (St.Claire) סט.קלייר, שבצפון-מזרח טזמניה - אותו אי עתיר טבע שמישהו שכח בטעות לחבר ליתר אוסטרליה. הגענו כחודש וחצי לפני עונת התיירות, כך שתנועת המטיילים הצפוייה לנו היתה נמוכה. בנובמבר, כך אמרו לנו, תתחיל החגיגה. את הקטע הראשון לוו אותנו, לאור היות זה יום שבת, מספר זוגות ומשפחות שבאו לעשות טיול יומי, מזג האויר קיפצץ לו בין מעונן לחלוטין לשמשי לחלוטין אחת לעשרים וחמש דקות, ואחרי טיפוס קצר הגענו לתחילת הרמה.

"חברי אספה נכבדים", אמר, כנראה, ראש השבט. "לאור הצבעה להעביר את חוק וו 14 פסיק 2, על תיקוניו כמפורטים בתת-סעיפים ז' וכ"ו, כל וומבט מתבקש, תחת צווי ההנהלה, לסור לשבילים עליהם הולכים ממועטי הרגליים ולשדד שם את צרכיו. הטלת צרכים בכל מקום אחר על הקרקעות תטופל בחומרה." לא זאת בלבד, אלא שוומבטים, אני לא ממש יודע איך, מצליחים לחרבן בכלל לא מעט בהתחשב בעובדה שהם ישנים 23 שעות ביום ואוכלים בשעה הנותרת.

הנוף היה מדהים, האויר קר, התיק עם המים המיותרים לחלוטין קצת כבד, והכל רטוב. לשמחתנו, את חוויית ההליכה בבוץ בעומק הקרסול החליפה החוויה של ללכת על מסלול (שני) קרשים מוגבהים. אכן, עולם חדש מופלא. בהמשך עבר אותנו בדילוגים קלילים בחור צעיר שר' ביקש להתייחס אליו נחמד, כי כנראה עוד נראה אותו הרבה בימים הקרובים. אמרנו לו שלום בחיוך כשעקף אותנו. לקראת סוף היום, ועם הירידה מהרמה וירידת החמה, פקד אותנו סופסוף מראה הבקתה הראשונה על המסלול. ראש בצבץ מתוכה. "בטח יהיו איזה חמישה אנשים" אמר ר'. קרוב. היו בערך 20. רובם בכוון השני, למעט הבחור הבריטי עם המבטא הקוקני הכבד ששמו התברר כדניאל, מורה מחליפה קצת מעופפת וקבוצה בת שש נפשות שכללה בין היתר ילד בן תשע,הוריו וחבריהם. אכלנו, והלכנו לישון. ויהי ערב ויהי בוקר, יום ראשון

בוקר. אולי סוף סוף בוקר. הצצה זריזה דרך חרך השק"ש נותנת לי להבין שהמחשבה אמנם ברוכה, אבל לא.

ומה, לכל הרוחות והשדים אני עושה ער בשעות של היום שכלל איני סבור שקיימות?

למען הגילוי הנאות, אחרי מספר שנים של גידול מחוללי אנטרופיה בבית (שמשמשים, בין היתר, גם כסוג עויין במיוחד של שעון מעורר, כזה שנכנס אליך למיטה בחמש בבוקר, תוקע לך עקב קטנה בעין ומתלונן לזוגתך שאתה בכלל שם, ומה אתה בכלל עושה במיטה שלו) גיליתי שגם כשחציי השני לוקח את האנשים הקטנים לביקור מולדת בן חודש, אני עדיין מתעורר בחמש בבוקר ומרגיש צורך עז ללכת להחליף חיתול לאין ילד.

יצאנו אחרי ארוחת בוקר של דייסה חמה ומבורכת וכוס תה. ר', לתדהמתי, לא שותה קפה. אני אצטרך לטפל בכל הבוץ עם ההל שהבאתי בעצמי. לא צריך טובות. ממחסור (מבורך) בקומקומים וחוסר העניין של ש' גם בקתה חיל-אוירי, החלטתי להרתיח החל ממחר מים ולהכין בוץ משרדי מצוי.

רטובה, הטזמניה הזו. מה זה רטובה, סחוטה. אין מקום שלא מסתכלים שאין מים. השאלה היא רק אם הם באים בצורת נחל זורם בצבע תה (מלא בתאנין, וכנראה מים טובים יותר ממה שיש בבקבוקים של מי עדן), מים צלולים ועומדים (שבניגוד לשנים עברו, המקומיים ממליצים לא לשתות אלא אם כן ממש חייבים, אם כי הם ברוב המוחלט של המקרים כנראה עדיין נקיים וטעימים יותר ממי עדן) או, מה שבעצם ממלא את כל המקום בין שני הסוגים העליונים ומכסה את כל הקרקע הנראית לעין, שזה בוץ בעומק הקרסול.

הנעליים שלי, זוג שראה עולם (טוב, ראה בעיקר גולן, גליל וגיפסלנד, אבל לא נתקטנן), נעליים שבאמת צריך כבר להוציא לפנסיה, הפתיעו ולא שתו מים חוץ מכשהמים עשו להם תרגיל הסחה מלוכלך ונכנסו מלמעלה, וחוץ מכמה החלקות-מעמידה שכמעט הרגו אותי לגמרי כנגד רצוני, נשארו יבשות, והפתיעו לחיוב.

יום נופים מדהימים. הגעתי לתובנה חשובה הרבה יותר על מזג האויר בטזמניה.

אם אמרו שיהיה גשם, אז יהיה גשם, ואז שמש, גשם, שמש, גשם, שמש וכן הלאה.

אם, מאידך, אמרו שיהיה שמש, אז יהיה שמש, גשם, שמש, גשם, שמש גשם וכולולו.

בכל מקרה מקבלים את אותה דייסת העונות האופיינית גם למלבורן. עדיף כבר לבוא אחרי שהחזאי הבטיח שמזג האויר יאכזב.

לקראת הצהריים הגענו לבקתת וינדרמיר, ובאופן ספונטאני לחלוטין, החלטנו לא להמשיך עוד עשרה קילומטר לבקתה הבאה, אלא לעזור במאמץ הקולקטיבי לקרר את התנור (על ידי הימצאות איתנה לצידו, תוך כדי הקפדה על חום גוף הנמוך מחום התנור). אני חושב שזה עבד ,הצלחנו לקרר אותו קצת.

ר' אמנם כבר טייל רבות בערבות הבוץ של אוקאניה, חוויה שחשפה אותו בעבר לסידורי השינה, וחשוב יותר, החימום, בבקתות, לי כל העניין היה קצת חדש. מה שמאוד עודד אותי כשראיתי שיש בכלל תנור. קצת פחות כשגיליתי שהוא נכבה מעצמו כעבור ארבעים וחמש דקות. לצד המשפחה והדניאל, ישבנו לנו בבקתה כשבחוץ קר תחת, ביליתי שעתיים ומשהו בלאלתר פאוץ' ללדרמן מרשת בד/גומי רפואית ששמים סביב תחבושות, תוך כדי סיפור עלילת אפולו 13 לילד בן תשע. נו, גם זו דרך להעביר יום. אכלנו. ויהי חושך, ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני.

השביל מתרופף ומתרחב, הקרשים הרקובים משנים עברו מתחלפים בקרשים דנדשים מהעת האחרונה. את פנינו מקבל בניין השרותים, מיכלי מי הגשם, ובקתת ניו-פליון, בית מלון קטן, אם בלשכן שלוש כיתות מבית הספר חפצה נפשכם. עמיתינו המקומיים כבר הספיקו להגיע ולהתברג עד שהגענו. ה"בקתה" היתה מבנה ארוך מחולק לשניים לאורכו. חצי ארוך אחד היה חדר האוכל (שאפשר לחצות באמצע עם משהו דמוי דלת מוסך), החצי השני מחולק לחדרי שינה. הכל חדש, ועוד אחד מתנורי הגז המעצבנים האלה שנכבה אחרי שלושת רבעי שעה. שוב יהיה קר בלילה. תפסנו לנו חדר אחד, זרקנו תיקים, פשטנו את בגדי הדרך והלכנו להתרועע עם המקומיים למראה השמש השוקעת, הערבה המתפרסת למרגלות ההרים, ומגוון החיות שבאות לבקר.

כאן פגשנו בחורה נחמדה בשם כריס, שבעלה, כך סיפרה. הלך לטפס על הר ויחבור מאוחר יותר אל הכוח. גם חבורה עם שלוש בנות 14 עם אבותיהן פקדה את הבקתה. הילד מהמשפחה שלוותה אותנו תשאל אותי ואת ר' אודות מעשינו בצבא הישראלי, עם יד ימין מאוגרפת מושטת אלינו ואוחזת במיקרופון דמיוני, דבר שגרר למחרת דיון אודות תרבות דור האמריקן איידול, ומאוחר יותר הגיע בעלה של קריס, איבי, שהתברר כהיפי גרמני בדימוס עם מבטא דרומי כבד, רופא משפחה במקצועו, שעבר להובארט לפני 20 שנה בחיפושו אחר פינת גן עדן קטנה למשפחתם הצעירה.

בוקר היום השלישי. קר כמו שמעולם עוד לא ידעתי. כאילו, עשיתי סקי עשרים שנה, אבל ישנתי במקומות עם רדיאטור, לא בחוץ על השלג. ליד מד הטמפרטורה יש שלט קטן, שאומר שלהטיס גז לבקתות זה יקר, ומבקש, במטותא, לא להפעיל את התנור כשהטמפרטורה מעל 10 מעלות. מד המעלות נותן לי 2. בשעות הקטנות של הלילה היה כנראה סביב מינוס חמש. יציאה לאויר הבוקר פותחת לפני את הנוף של אתמול, רק הפעם עם ציפוי קרח עדין העוטה את הערבה. אחד מהרגעים הענוגים האלה בחיים, שפשוט בא לך להסתכל על זה ולשתוק.

אחרי שקפאו לי הביצים, חזרתי לבקתה, הכנתי כוס מרק חם לדניאל (המסכן בא בלי שום אוכל חם או יכולת חימום אוכל), ארוחת בוקר לזמן בו ר' יתחיל להתעורר, ודייסה חמה לעצמי. איבי וכריס היו באמצע ארוחת הבוקר כשאחד מהם, איבי כמדומני, פנה אלי ושאל איך אנחנו ממשיכים אחר כך. אמרתי לו שצריכים לנסוע עד תחילת המסלול עם אוטובוס, ולאסוף משם את הרכב.

אולי נביא לכם אותו, שאל?
למה לא, בעצם? "ואנחנו נקפיץ אתכם עד הובארט," הוספתי. גם גך זה נשמע כמו מקום נחמד לבלות בו את ימי הטיול האחרונים. טיטאנו את הבקתה, אספנו הכל, עשינו מסדר מפקד חיל זריז (את הבקתה משאירים מוכנה כמו שקיבלנו, טכניקה שעובדת לא רע כשלאנשים באמת אכפת) והעמסנו על עצמנו את התיקים. המשכנו בדרכנו דרומה. ר' אמר שכבר היו מקרים מעולם בהם מפתחות רכב החליפו כוון באמצע. עת יציאתנו נתקלנו בבעל חיים מוזר. אני טענתי שזה קנגרו, ר' טען שזה וואלבי גדול. אחרי ויכוח עקוב מדם, הסכמנו להתפשר שזה ל"ומבט. לאמור לא וומבט. בוודאות.

פגשנו עוד כמה לומבטים אחרי זה. הרבה צורות יש ללומבטים. גם הנוף התחלף. את הערבות, השיחים והסכך הנמוך התחילו להחליף עצים בגובה בניין 19 קומות. דברים גדולים, עתיקים ומדהימים שכמה אנשים מאוד עשירים באוסטרליה רוצים להפוך למחברות, למורת רוחם של מקומיים כמו איבי וכריס, והרבה מאוד לומבטים. לפעמים העצים האלה ישרים כמו סרגל, לפעמים הם שוכבים על הקרקע אחרי שנפלו, בד"כ אחרי שעקרו כשלושים מטרים מרובעים של אדמה מסביבם, ופלטת האדמה העקורה עומדת כמו קיר רם באמצע היער. לא יכול לומר שראיתי דברים כאלה אי פעם. אקליפטוסים כאלה גם בבסיסים של צה"ל אין. במקומות בהם היער עבה במיוחד, תחת סכך האקליפטוסים הגבוהים, גדל יער שניוני, נמוך יותר, עצים וצמחים הגדלים בצל אחיהם הרמים.
הגענו לנקודה בין שני הרים - הר אוסה והר שאת שמו אני לא זוכר. הנקודה קיבלה פלטפורמת עץ גדולה עם בולי עץ על תקן ספסלים והרבה מקום מסודר, נקי ושטוח לשבת. חלק מהמשפוחה עם היחד זרקה את התיקים הגדולים והלכה לעשות את העלייה. התייעצות קצרה אודות מצבי הסחוסים שלנו וסימני הזיקנה הגוברת הביאו להחלטה זריזה לצאת פארשים ולהישאר למטה. גם מפה הנוף יפה.
ערב היום השלישי הגענו לקתת קיה אורה. חיכתה לנו שם קבוצת חבר'ה מבית הספר, המקבילה שלהם לחוג סיור. רמת הציוד שלהם היתה מרשימה למדי. גם התנהגו הרבה יותר בוגר ממה שהייתי מצפה מ...נאמר...קבוצה של בני אותו הגיל מבית הספר בו למדתי. דאגו לעצמם יפה לאוכל, דאגו לתנור, היו מאורגנים. מי צריך צבא. דיבור קצר גילה שהם בני שש עשרה, מקומיים. המשפחה בחרה לבלות את הלילה באוהל כדי להימנע מהבלגאן, אם כי שלושה מהקבוצה שלהם באו מאוחר בערב לישון בבקתה. כאן גם פגשתי את תנור הפחם הראשון, כמו את הפעם הראשונה בה נאלצתי להשתמש בשרותים שיש בבקתות.
צ'מעו, זה לא כזה נורא כמו שחשבתי. יש דלי של קליפות אורז. המקום מסריח מקליפות אורז, משהו עם ריח מאוד דומה לנסורת. בדלי יש כף, והמשתמש מתבקש, במטוטא, לשים כף אחת של הקליפות לתוך הבור עם הצרכים. כל הישיבה מתבצעת בקומה השנייה של הבניינון, ובקומה הראשונה יש גישה למיכלים אליהם כל זה מתבצע. מוציאים אותם מידי פעם, מחברים למסוק, מטיסים אותם לאנשהו ו... כנראה מדשנים משהו עם זה. סה"כ, נוח, לא מסריח בכלל, בד"כ נקי מאוד, והרבה פחות מפחיד ממה שחשבתי.

שוב מחרת. יום רביעי אני חושב. הקדמנו הפעם, כצעד הגנתי מפני הצורך לנקות אחרי טיול בית ספר (שבטח ניקה יפה מאוד אחרי עצמו), ויצאנו לדרך. היום מדלגים בקתה, החלטנו. גם המסלולים בין הבקתות קצרים מעשרה קילומטרים, גם נשאיר את המפשחה ודניאל מאחורינו. עוד יום בטבע. התיקים כבר קלים יותר, כבר לא טורחים לסחוב יותר מחצי ליטר מים, ולשתות עוצרים כשיש נחל. שק הזבל הולך וגדל, שק האוכל הולך וקטן. המרציפן נגמר. לשקיות הטונה והאורז שלום. כשהגענו לבקתת "וינדי ריג'",שמהארובה שלה מיתמר עמוד עשן, המשכנו לרוץ על השביל. עם הערב הגענו לבקתה הגדולה האחרונה, נרקיסוס
גדולה, קצת יותר ישנה, אבל בגדול בסדר גמור, ולגמי שלנו. הר הבית בידינו. ר' לא שאל הרבה שאלות. בזמן שאני מנסה להרגיע את דחף הפירומניה שלי תוך התבוששות עם תנור הפחם והמעט זרדים שהם רק כמעט לגמרי סחוטים, הוא קפץ זריז החוצה, פשט את מלבושיו, והכניס את עצמו לאגם שנמצא לא רחוק בכלל מהקוטב הדרומי. עשר דקות אחר כך הוא בא להציע לי את אותו הדבר. היתה דילמה, אבל אחרי חמישה ימים בלי מקלחת ועם עור מזיע ומתגרד, אמרתי יאללה. שויין.

שויין

הכנתי בגדים נקיים, לקחתי את עצמי לגדות הנהר, נכנסתי עד הברך ו... תוך רבע שנייה איבדתי כל תחושה מתחת לברכיים. המים אמנם לא היו מוצקים, אבל לא היה לוקח הרבה להפוך אותם לכאלה. תמיד תהיתי מי המשוגעים שעושים את הדבר המטומטם הזה. בעוד כל המחשבות המתוחכמות האלה פוקדות את ראשי, שליח ניורון קפוא ורכוב על מזחלת מגיע מאזור השוקיים ומודיע לי שאותו חלק של הממלכה במצב רע למדי, ושאני אתחיל לחשוב על לעשות משהו בנידון. טוב. נוהל צניחה חופשית. נכנסים למים אחרי שלוש. אחת...(קול קטן זועק "תגיד, השתגעת?!?!)…, אחת וחצי...(כל תא בגוף שלי צורח "מטורפים! תרדו מהגג!!!"),…שתיים.. (אנחנו לא נכנסים לשום מים קפואים יא מטו__)…שלוש אף פעם לא מגיע אצלי. לאמור, כשהוא מגיע, מגיע גם ארבע וחמש. אני תמיד מפתיע. קופץ בשתיים. לבלבל את האוייב.

פאו!

משהו שוגר לי מהעורף כמו פצצת מרגמה שישים שעוזבת את הקנה.

נדמה לי שזה היה התרמוסטט. השאיר אחריו פתק, משהו אודות זה שאני כבר לא צריך אותו, בטון נעלב מאוד. נעמדתי. שוב המים הגיעו לאזור חלצי. מהחצי העליון של הגוף התקבלו דיווחים סותרים על שלושים מעלות בצל ומעונן חלקית בצפון הארץ. הרגליים כאבו. הביצים החזיקו חזק חזק בניסיון עיקש לא לנשור. בדידוי איטי יצאתי מהמים. הדיווחים על השלושים מעלות נגמרו. קור צונן מילא את מוחי. חטפתי את כל הבגדים שהכנתי לעצמי, ותוך התעלמות שיטתית מהעובדה שחתכתי לעצמי את כף הרגל מתחת למים, רצתי כמו אחד שהשד אחז בו לתנור הכמעט עובד בבקתה. שלושים דקות אחר כך, אני לבוש במספר בריא של שכבות, כולל שלוש זוגות גרביים, כובע פליס, קפוצ'ון, כפפות דו-שכבתיות וכפות ידיים לופתות כוס משקה חם. בשריקה רועמת התרמוסטט שלי נפל מהשמים והתגלגל לו לרגלי. הרמתי אותו והסתכלתי עליו. עדיין מקולקל. ר' גיחך לו בשקט.

ביליתי את שארית הערב בלנסות ולהחזיק את האש בתנור בוערת, על אף שלל העצים הכמעט לגמרי רטובים שהכנסתי פנימה. ר' הלך לישון. המשכתי במלאכת הפירומניה, כשפתאום, מבלי שום מבוא או אזהרה, צרח ר' בקול הכי רם שאי פעם שמעתי בוקע ממנו "פאק יווווווווווווווווו!"

אוקיי. אולי עכשיו זה זמן טוב לרוץ. אולי הוא גילה עלי ואחותו. מקווה שהיא נראית טוב, מעולם לא פגשתי אותה. נכנסתי, מודאג, לחדר הבאנקים. הוא ישב שם, מתנשם ובוהה בי במבט חלול. הוא החזיק את פנס הראש שלו בידו. אם לא באו לחטוף אותו חיזרים, אני מרביץ לו על התקף הלב שהוא דאג לתת לי. מה קרה, שאלתי?
מסתבר שעכבר החליט לנסות ולנשנש קצת. התחיל לרשרש בשקית, ר' פתח עליו את הפנס, והעכבר, בתגובה אינסטינקטיבית צפוייה לחלוטין, החליט לדפוק ספרינט ולנסות להיכנס לר' כמה שיותר זריז לתוך האף.

ביליתי עוד שלוש שעות בטיפוח אוהב של האש בבטן התנור. שלוש שנים שלא חגגתי ל"ג בעומר. צריך לספק איזו פינה פירומנית אפלה של הקיום שלי. ואז, כשהייתי לגמרי סגור שעד הבוקר הדבר הזה נשאר חם, ושאני כל כך ממוטט שגם שלושה חזירי בר שיחליטו לרקוד עלי טנגו בשלישייה לא יעירו אותי, זחלתי לשק השינה וישנתי טוב כמו שלא ישנתי שבוע.

"אני צריך ללכת להתגלח," אומר לי ר'. תירגע, אמרתי בסובבי את כוס המרלו שבידי. הבחור שלנו ממינכן. אם הוא אמר שהוא יגיע בין שתים עשרה לאחד, הוא יגיע *בדיוק* בשתים עשרה ולא שנייה אחת קודם. יש לך עוד 45 דקות.
בערב דאשתקד, אחרי רדת החשכה, פקדנו את מרכז המבקרים. המשפוחה ודניאל סגרו את המרחק מהבקתה הקודמת עוד לפני שיצאנו מנרקיסוס, קמנו מאוחר הפעם, והשתמשו ברדיו בבקתה בה ישנו לקרוא למעבורת, המספקת תחליף להליכה של היום האחרון. אנחנו בחרנו ללכת.

סובבתי לי עוד קצת את כוס המרלו. ר' הביט לו במשקה שלו, ונתן הצצה שבעה ממה שהיה פעם פרוסת עוגה עתירת העדר דיאטטיות. דרך חלון המסעדה אפשר היה לראות את האגם, ושני מטרים מאיתנו בערה אח ענקית והפיצה חמימות נעימה. חמישה ימים ב"רטוב, קר והרבה לומבטים" נותנים לך כלים להעריך מחדש את החיים אותם אתה חי. קשקשנו עוד קצת ור' הלך להתגלח. יצאנו מהמקום בו חיכינו למגרש החנייה. רכב אדום ומוכר עצר קרוב. איבי קפץ ממנו. הצצתי בשעון, בר', ואמרתי "לא יכול להיות! הוא הקדים בארבעים ותשע שניות!"
"לא" אמר ר', "הוא תכנן שנהיה במסעדה. היה לוקח לו ארבעים ותשע שניות להגיע לאיפה שישבנו".
צודק, הילד.

הנסיעה להובארט היתה מאוד מעניינת. דיברנו איתם על הרבה דברים. סיפרנו על החיים בארץ, הם סיפרו על החיים בהובארט, ואיבי סיפר קצת על חייו בגרמניה של שנות השישים והשבעים. בשלבים מסויימים נכנסנו להיסטוריה ונגענו גם בשואה, בייחוד מהזויות שידענו לספר עליהן, מי מזוית של ישראל ומי מזוית של דור שני בגרמניה. על פניו השיחה היתה טעונה, אבל בדיעבד הגעתי למסקנה שהיא לא היתה טעונה בכלל, סתם קשה לכולם. לא היו מעצורים מלדבר, ולא היתה אי-נעימות.
איבי דיבר, לא בלי קושי רב, על איך הדור שלו התמודד עם הדור של ההורים שלו, על איך רק 20 שנה אחרי השואה מערכת החינוך הגרמנית התחילה רק להתמוודד עם הקושי העצום שבלהתייחס לנושא הזה בכלל, ועל התהום שנפערה שם בין הדורות. לא איזו מסכנות שהיתה גורמת לי לרחם עליהם, אבל היה שם קושי ובהחלט עניין לדעת איך בני אדם התמודדו איתו.
ר', הבקיא ממני בהיסטוריה, סיפר על פער קצת דומה שהיה בארץ בין הדור ההוא, בייחוד הניצולים שהגיעו לארץ, לדורות שאחריו. היה אמנם כבד, אבל אני גם חייב לומר שהיה מעניין מאוד. ובלי להדביק מדבקות של טוב או רע לאף אחד, מצאתי את עצמי מרגיש אי-איזו אמפתיה כלפי הבחור, שנולד למי שנולד אחרי הבלגאן, חונך לערכים לא שונים מאלו שלי, ושלא בשונה מכל ישראלי שעומד דום בצפירה של יום השואה, סוחב, שלא על עוונותיו האישיים שלו, חתיכת צלקת. יתכן אפילו צלקת גדולה ומכוערת מזו הקולקטיבית שאנחנו מסתובבים איתה. זו לא שאלה טריויאלית, אם היית מעדיף להיות צאצא של הנטבחים או צאצא של החארות. אבל עם זה שכולנו ניהלנו את השיחה עם עצם בגרון, יצאתי ממנה חכם יותר, ואולי גם למדתי קצת להעריך את הדומה לעצמנו בקשיים של הגרמנים, אותם אלה שעוד לא היו אז, ושעל כתפיהם זרקו להתמודד עם מה שהדור ההוא עשה.

אבל רגע. טזמניה. חופש. כיף.
נתנו לנושא את הכבוד הראוי לו, והתקדמנו הלאה.

בהובארט (בתמונה מימין) ציפו לנו כמה הפתעות. עיר קטנה ומדהימה, בסה"כ 150 אלף איש, טיפטיפה דאונטאון שאפשר יהיה לקרוא לזה עיר, פרוסה על צלע הר, מוקפת ביופי אגדי משלוש מאות ושבעים מעלות מסביב, ובנוייה כך שהיא לא גורעת ממנו בגרוש.
איבי וכריס הציעו לנו לישון אצלהם, הצעה שבחרנו לקבל. למעט אירוח מרשים במקום עם נוף שישו הצלוב בכבודו ובעצמו היה מקנא בו, קיבלנו כמה טיפים על מה אפשר לעשות בהובארט בשעות הערב (מועדון אויר פתוח ליד המרינה עם להקת ראגיי חיה ויין רותח...), בשעות הבוקר (לטפס על הר וולינגטון, עם האוטו הפעם), ואפילו מקום קטן ומיוחד ללילה האחרון בהמשך דרכנו צפונה, מעין חווה אורגאנית ("היפר אורגאנית" להגדרתו של ר'), עם באקפאקר, צימרים, חוף ים, פרות מנשנשות ושאר ירקות, ששום תייר בחיים לא היה מוצא, וזה כנראה כך במתכוון. היה צריך מפת אוצר כדי למצוא אותו (שכריס ציירה לא בלי קושי מסויים).

וזהו. רמקולים מנומסים, עם טון יותר תקיף. הכריזה קוראת לנהגים מהקומה שלנו לפקוד את מכוניותיהם. החיים שוב נראים באופק, והעולם הקסום של האויר הצח, הטבע העז, העונות המתחלפות כל רבע שעה, הכהליה, השק שינה, תנור הפחם והפוסום המתחנן לאוכל הולך ומתפוגג. זה הזמן להתעורר. החיים מחכים.