הראש שאתם לא רוצים לתפוס

אבל המציאות, לצערנו, אינה מתנהלת תמיד ע"פ הגדרות וקטגוריות. אותם קטבים, אותו שחור ולבן, קיימים בעיקר אצלנו בראש, ומאפשרים לנו לפעול בתוך ולהתייחס אל עולם הצבוע באינסוף גוונים של אפור - וזה נוח ויעיל במקרים רבים, בכך אין צל של ספק. אבל הקטגוריות הללו, וזה פרט שחשוב לזכור, הן קטגוריות תיאורטיות וכפויות. בעולם האמיתי, ברחוב, במכוני הגמילה, בחדרי המיון וגם, לצערנו, בחדרי המתים, יש הבדלים עצומים בין הסמים הלא-חוקיים, ועוד איך.

בעוד שסמים "טובים" עשויים להיות קיימים או לא עבור כל אחד ואחת מאיתנו, בהתאם להשקפת עולמנו האישית, דבר אחד בטוח – האייס (Ice), שהגיע לאוסטרליה אי שם בתחילת האלף הנוכחי והתפשט ברחבי היבשת כאש בשדה קוצים, הוא אחד מן הסמים הכי רעים, הרסניים וממכרים שיש. והדרך הכי טובה שאני מכיר כדי להזהיר מפני משהו, היא להסביר מה הוא לא -

האייס הגיע לאוסטרליה לראשונה מתאילנד, שם הוא מכונה "יאבה" (Yabba), ותפס תאוצה במהירות אדירה, בראש ובראשונה בקרב המכורים להירואין, שגילו אותו כתחליף זול ויעיל פי כמה להתמכרותם הישנה והטובה. בעוד שמכור "כבד" להירואין נאלץ להוציא לעיתים 120-200 דולר על מנת הסם היומית שלו, הרי שסכום דומה עשוי להחזיק כשבוע אצל משתמש האייס הממוצע. בנוסף, האייס הוא סם ממריץ, בניגוד להירואין. תחושת האושר העילאי שהוא נוסך במשתמשים, שרבים מהם תיארו אותה כעולה פי כמה על זו המושגת מן השימוש בהירואין, אינה מלווה בטשטוש החושים ובאדישות האופייניים לזה האחרון. עובדה זו מאפשרת למכורים לאייס, לפחות בתחילת התדרדרותם במורד החלקלק של ההתמכרות, להמשיך ולהחזיק בעבודות שגרתיות, ובייחוד כאלו הדורשות מן העובד להישאר ער ופעיל במשך ימים ולילות ארוכים, כגון נהגי משאיות או מוניות, עובדי משמרות ועובדים בעבודות גופניות למיניהן.  

הלכה למעשה, העובדות הללו גרמו לכך שמצבת משתמשי האייס המשוערת באוסטרליה כיום עלתה פי חמש בין השנים 2001-6, ועמדה בתחילת השנה שעברה על כ-73,000 משתמשים קבועים - פי שניים בערך מכמות המכורים להירואין ברחבי היבשת, שצנחה לכ-40,000 משתמשים קבועים. משתמשי האייס, שרבים מהם טוענים שההירואין "לא עושה להם את זה" אחרי שעברו לאייס, כבר אינם נאלצים לפשוע או למכור את גופם על מנת לממן את התמכרותם, בדומה לרבים מן המכורים להרואין ולקוקאין, היקרים פי כמה. אבל שוב, מדובר רק בתחילת הדרך, ורק בברי המזל.

                                                      

במהלך התפוגגות הסם, בעת "הירידה", יחווה המשתמש, כמעט ללא יוצא מן הכלל, תחושת דכאון, רדיפה ופחד, ובמקרים רבים מאד יתורגמו אלה לכדי אלימות. 1 מכל 5 משתמשי אייס קבועים חווה או יחווה התקף פסיכוטי עז, עם או בלי היסטוריה או נטייה למחלות נפש. מנהלי חדרי המיון בערים הגדולות באוסטרליה, שבאמתחת חלקם כמה עשרות שנים בתפקידם, מספרים שהם מתגעגעים ל"ימים הטובים" של הטיפול הפשוט יחסית במכורים להירואין. אחד מעובדי חדר מיון באחד מבתי החולים הגדולים בסידני סיפר לרשת הטלויזיה ABC על חולה שהיה תחת השפעת קריסטל אמפטמין, נלקח לחדר המיון ונמלט משם, כשהוא מעפיל בדרכו על קיר שגובהו 6 מטרים. לאותו חולה הוזרקו, אגב, קודם לאותה בריחה נועזת, סמי הרדמה בכמות הגדולה פי 15 מזו הנדרשת להמם אדם רגיל, ללא כל תוצאה נראית לעין – הוא ניער מעליו שישה עובדי מיון ואבטחה ונעלם מן המקום.

האלימות, כך נדמה, היא חלק בלתי נפרד מאותו פחד רדיפה ועוצמה גופנית שהם מנת חלקם של מכורי האייס. מחקר חדשני שנערך, לראשונה, תוך ביצוע הצלבה בין רישומי בתי החולים, בתי המשפט וקיום ראיונות אישיים עם העבריינים עצמם, גילה נתונים מדהימים – כמה מן הפשעים האכזריים והאלימים ביותר שבוצעו בשטח אוסטרליה בשש השנים האחרונות בוצעו תחת השפעת "אייס". כמה מן המקרים הללו כוללים, רק על קצה המזלג, אדם שהתעלל גופנית ומינית באינספור ארנבות (כן, קראתם נכון) בדירתו שבסידני, וכן את מקרם המתוקשר היטב של צמד רוצחים שכירים, ששפכו חומצה על פניו ובמורד גרונו של קורבנם. מריבה אלימה בין כריס הדסון, אופנוען, לידידתו הצעירה בלב העיר מלבורן בחודש יוני השנה הפכה לרצח, משירה הדסון למוות בעורך דין עובר אורח שנחלץ לעזרתה ומת במקום, ופצע תרמילאי הולנדי שנחלץ אף הוא לעזרתה של המותקפת. כשבוע לאחר שהדסון הסגיר את עצמו למשטרה, התגלה כי בילה את מרבית הערב שקדם למעשה תחת השפעת הסם.

משתמשי האייס, הנשארים ערים ימים ולעיתים שבועות, מתמוטטים באופן מוחלט כשפגה השפעת הסם, ועד שהם צונחים וישנים במשך כמה ימים או שבוע שלם, הם עוסקים בעיסוק מוטורי חוזר ונשנה כלשהו כגון חיטוט באשפה, קיפול בגדים, נקיון כפייתי או תנועות בלתי רצוניות. חלק מן המשתמשים הכבדים יותר מפתחים תחושה נפוצה של תנועה מתחת לעורם, כאילו משהו זחל אל תוך גופם. חלקם פוצעים את עצמם באופן חמור בניסיונות להוציא את אותם טפילים מדומים מתוך דמם.

בעוד שהישראלים מגיעים מסביבה המודעת, באופן כללי, לסמים השונים, נזקיהם ומידת "רצינותם", הרי שהאייס הוא סם שאינו מוכר לנו באופן כללי. לכל אחד ואחת מאיתנו שעבר את גיל העשרים, בואו נודה על האמת, יצא להיתקל בסמים. אנשים מעשנים או עישנו מריחואנה וחשיש סביבנו (כמחצית מן האוכלוסיה, לפי נתוני משרד הבריאות האוסטרלי), וכל מי שביקר במועדון לילה או מסיבת ריקודים מימיו נתקל גם באנשים שמשתמשים באקסטזי, בספיד, ואולי אפילו בקוקאין. זה חלק מן התרבות שבקרבה אנו שוהים כשאנו מבקרים במקומות הללו, בין אם אנחנו בוחרים לקחת בה חלק ובין אם לא. הבעיה היא - ואני לוקח את הסיכוי שאתם לא תאהבו את מה שאני עומד לומר עכשיו, אבל הוא די חשוב – שרוב האנשים שינסו מריחואנה, אקסטזי, ספיד או קוקאין פעם או פעמיים בחייהם יחזיקו מעמד וימשיכו לחיות באופן די שגרתי, עם או בלי לצרוך את החומר שוב. אם על אותו המשקל נחייך וננסה גם את ה"אייס", שמשום מה משווק כאן באותה "חבילת" השיווק, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במקומות שונים בתכלית. ראו הוזהרתם.

זה תופס לא פחות על הילדים שלנו, אם הם כבר בגיל בית-הספר, על אחת כמה וכמה בית הספר התיכון. מי מאיתנו שיזדעזע עד עמקי נשמתו ויזעק "גוועלט" כשישמע לראשונה את בנו מספר לו על ילדים בבית הספר שמעשנים מריחואנה, עשוי להפחיד את הצאצא עד כדי כך שהוא כבר לא ישמע כשמישהו יציע לו לנסות גם אייס. ואם אחרי עישון ג'וינט המריחואנה הראשון שלו (מחצית מן האוכלוסיה, זוכרים?), יגלה הילד שהשד אינו נורא כל כך, הוא עשוי לחשוב שגם במקרה של האייס אין מה לדאוג. אז לאלה מאיתנו שכל מה שנאמר בכתבה הזו נשמע להם זר, מוזר ובלתי מוכר, אשריכם. אבל אם יש לכם ילדים כדאי, אולי בכל זאת, שתדעו משהו על מה שהם נחשפים אליו, ואולי גם, ברגעים אלה ממש, לא עלינו, מתנסים בו.