חדשות יומיות, כתבות ומאמרים מאוסטרליה
  אל אוסטרליה | אודות  | פורום | קישורים  |  |  | תעודות סל |

זכות השתיקה

רונית ברס


 
כשהארץ רוחשת-גועשת וכולם מדברים על זכויות – הזכויות של המתנחלים, הזכויות של הפלשתינאים, הזכויות של החיילים – אני חושבת על הזכויות שלנו, רחוק, בקצה העולם שמאלה. מה עם הזכויות שלנו? לפני כמה שנים, כשהיו בחירות ולנו, ל"יורדים", לא הייתה זכות בחירה, גם אז התעסקנו נורא בנושא הזכויות, כי זאת הרי המדינה שלנו.

 

בכל אירוע שבו יש יותר מישראלי אחד, לכולם יש דעה פוליטית. בהתלהבות או סערת רגשות, הקולות רמים והדעות חצויות. עבור כולם, מהימין או מהשמאל, זאת דרך להרגיש שייכים. אנחנו את הזכויות שלנו הרווחנו מלשרת בצבא שנתיים או שלוש, כשצעירים כמונו בעולם כבר הלכו ללמוד והתחילו קריירה. אנחנו את הזכויות שלנו הרווחנו מזה שליווינו חברים לבתי הקברות. אנחנו את הזכויות שלנו הרווחנו מלשלם מיסים, והרבה. אנחנו את הזכויות שלנו הרווחנו מזה שאכפת לנו, מזה שהגוף שלנו כאן, בענייני היום-יום, והלב שלנו במקום רחוק, בקצה השני של העולם ימינה.

 

בכל מקום בעולם שבו נהיה, ולא משנה כמה נתאמץ להשתלב ולהתחבר למקומיים, נשאר ישראלים, אכפתיים, שכל פיגוע וכל נפגע כואב לנו כאילו היה בן המשפחה. בכל מקום בעולם שבו נהיה, ולא משנה כמה נתאמץ ללמוד את השפה המקומית, ספר בעברית שנעביר בהשאלה מאחד לשני יחמם לנו את הלב, או עיתון בעברית שנתאמץ להשיג יעניק לנו תחושה של הקלה.

בכל מקום בעולם שבו נהיה, ולא משנה כמה נתלונן שישראלים קולניים, מופיעים ככה בדלת בלי להודיע ומחוספסים, נשאר ישראלים, שבחברה של ישראלים מרגישים נוח יותר, כי איתם מדברים "אותה שפה". בכל מקום בעולם שבו נהיה, ולא משנה כמה נשמיץ את ישראל, שהרי בגלל זה עזבנו, נשאר ישראלים גאים בצבא, בחינוך, בטכנולוגיה, בידע ונתרגש מכל תזכורת על ישראלים כי "הם משלנו". בכל מקום בעולם שבו נהיה, לא משנה כמה גדול ויפה הבית שלנו, הבית האמיתי יישאר היכן שהלב. וכל התכונות הללו מעניקות לנו המון זכויות. והזכות הגדולה ביותר לשתוק!

 

ביום ההוא שעלינו על מטוס ועשינו החלטה מודעת לסובב את הגב ולהתחיל חיים אחרים – במקום שבו הילדים שלנו יכולים לעלות על אוטובוס או ללכת לרקוד בלי שנחשוש לשלומם, במקום שבו ללכת למסעדה זה לא עניין של חיים ומוות, במקום שבו שבכניסה למרכז מסחרי לא יעצרו אותך לבדיקה וכל אדם שלבוש בכבדות ונראה שונה לא מעורר פחד ואימה – באותו היום שבחרנו את החיים שלנו, רחוק מישראל, קיבלנו את הזכות הגדולה ביותר – זכות השתיקה.

אנחנו באוסטרליה לא נתפוצץ, לא נחשוש לעלות על אוטובוס ולא נפחד שיזרקו עלינו אבנים אם אנחנו בעד משהו או נגד משהו אחר, כי אנחנו לא שם כדי לספוג את ההשלכות. אנחנו, באוסטרליה, לא נעשה מילואים חודש בשנה, לא נפחד לאכול בחוץ או להשתתף באירועים המוניים, אם אנחנו בעד מדינה פלשתינאית או נגד מדינה פלשתינאית, כי אנחנו לא שם כדי לשאת בתוצאות.

 

אנחנו באוסטרליה, לא נצטרך שומר בכניסה לגן הילדים של הילדים שלנו, לא נתקשר לכל העולם בהיסטריה כשהילדים מאחרים 5 דקות, בין אם אנחנו בעד חינוך של הימין או החינוך של השמאל, כי אנחנו לא שם להתחנך. בשבילנו כל הדיון הזה, שנועד לשפר את הרגשת חוסר האונים, הוא אקדמי לחלוטין, שהרי ישראל, רצועת עזה, הגדה, השומרון היו כל כך חשובים לנו שבחרנו לחיות באוסטרליה.

 

לא כמו כל הישראלים שחיים בישראל, אנחנו בחרנו לקום וללכת, ובזאת ויתרנו על הצורך הזה להשתייך, צורך שלא נעלם כשמשתנה הנוף. ובכל מפגש חברתי יעלו שוב חילוקי הדעות הפוליטיים ואנחנו, ממשבר בתחושת השייכות, ניאלץ  לזכור את זכות השתיקה, שהרי כל דבר שנגיד ישמש נגדנו, ובצדק!
 
 
פורסם ב-  - לחצו כאן לנקודות חלוקה או למנויים

 


רונית ברס היא מאמנת אושר, אשת חינוך, סופרת, עיתונאית ויועצת בתחום הלמידה, בעלת 22 שנות ניסיון בתחום הפתוח האישי והמקצועי, עם התמחות בחינוך המיוחד. (לאתר של רונית ברס)




אל אוסטרליה -אודות - -פורום -פורקס