![]() |
| אל אוסטרליה | אודות | פורום | קישורים | | | שורט | |
מאמרים אחרונים של זיו מגן - לרקוד עם מלאכים - החיים הם משחק - אב המושבות לרשימת המאמרים המלאה של זיו מגן |
שנה טובה! זיו מגן
ערב ראש השנה האזרחית. אנחנו ב-Gold Coast, קווינסלנד הטרופית – שלושים ושתיים מעלות בבוקר חם ולח מאד, אחרי לילה של סופות רעמים וגשם כבד. יוצאים עם שחר דרומה, לאסוף חברים ולהצפין דרך שני יעדי ביניים אל יעד סופי ללילה הקרוב ולמחר – פסטיבל וודפורד (Woodford), שב-Sunshine Coast, שעתיים צפונה מכאן. (אל תהיו נודניקים, זהב ושמש זה לא אותו הדבר בכלל. ב-Gold Coast יש גולשים צעירים, וב-Sunshine גולשים פורשים. אתם רואים? שונה לגמרי).
בדרך לנימבין, התחנה הראשונה שלנו, אנחנו עוברים בכביש מתפתל במחוז הטוויד (Tweed), מדהים ביופיו. השעה מוקדמת, ואנו חולפים למרגלותיו של Mount Warning, הר שהיה פעם הר געש, מספרים, גבוה וקדום. וכבוי. מדהים. תמיד חשבתי ש"ערפילי הבוקר גלשו במורדות ההרים" הוא משפט בספר. מסתבר שיש דבר כזה באמת, והנשימה נעתקת כשרואים אותו. כשהשמש הרצחנית מתחילה לזרוח קצת, אנחנו מודים למי שלא יהיה על צמרות העצים שצילן מכסה את הכביש המטריף הזה, עם החרקים שמחרישים את האוזניים בכל עיקול והציפורים שמזמרות מעלינו כל הזמן (וגם זה לא משפט מספר. הציפורים כאן מזמרות. שלושה טונים ושני קולות לכל הפחות).
![]()
חבל הטוויד, צפון ניו-סאות´ ווילס
ואז אנחנו עוברים ליד דוכן קטן עם שלט - "שני דולר, חמישה אבוקדו´ס". נטוש לחלוטין. כלומר, אין שם אף אחד חי, בדוכן. אבוקדו דווקא יש, הרבה.
אני מגחך לעצמי בקול. " הלך לשירותים. שלא יגנבו לו". אחד משותפי לנסיעה, אוסטרלי, תוקע בי מבט מוזר. "מה זאת אומרת?" "את האבוקדו. שלא יגנבו לו. הוא נעלם מהדוכן". הוא נקרע מצחוק. "מה, אתה חושב שהוא יושב שם כל היום? ומי יגדל את האבוקדו, אמא שלי?" אחרי שכנוע מהיר מצידי אנחנו עושים סיבוב וחוזרים לדוכן - יש שם תיבת עץ קטנה עם חריץ, לשלשל מטבעות ושטרות. נענוע מהיר מגלה שהיא מלאה, אם כי לא לגמרי. כולם מסתכלים בי מהצד כאילו נפלתי מהירח, לא מבינים למה אני ממשיך לדבר על כמה שזה לא ייאמן. ישראלים, נו.
הגענו לנימבין. נימבין, חייב להיאמר, היא מקום שנוי במחלוקת. בנימבין מותר לעשן מריחואנה. ולגדל. ולמכור ברחוב. לא שזה כתוב איפשהו, אבל זה ככה, נו, אתם תעשו כאילו מה שאתם רוצים ואנחנו כאילו לא נראה וכאילו שלא יהיה בלגן. כאילו. וכן, יש שם תחנת משטרה. הם אחראים על לשמור על הסדר. לנימבין, בגלל השיוך החוקי בין מריחואנה לכל סם עלי אדמות, מגיעים גם כל הנרקומנים האמיתיים, כי רק שם עוזבים אותם בשקט. ומה שמדהים הוא, שלמרות שעם כל צעד שאתה עושה ברחוב מישהו מציע לך לקנות משהו, אתה לא מרגיש שאתה בשכונת מצוקה, או ברובע האורות האדומים. הסוחרים הם היפים מזדקנים שמגדלים בשקט את העשב שלהם או נערים מקומיים שרוכבים על אופניים הלוך ושוב. הנרקומנים יושבים בשקט בפינות הרחוב או בפארק ולא ממש מטרידים אף אחד ברוב הזמן. יש מוזיאון משגע, בתי קפה עם ריחות של טבע וחנויות אומנות מקומית, ובאופן כללי המקום הוא עיר מקלט לצמחונים ולוחמי זכויות בעלי-חיים, לוחמי ירוקת וחופש, אנשים שאוהבים לקרוא לעצמם אנרכיסטים ונון-קונפורמיסטים (בדיוק כמו כל שאר הנון-קונפורמיסטים), והמון המון היפים אמיתיים, יחפים, עם שיער ארוך נורא, בכל מיני גילאים, בין אם תיירים שמתאהבים בעיירה הקטנה הזו, או מקומיים שפשוט לא מוצאים את עצמם באף מקום אחר. האכסניה המקומית זכתה לתואר "האכסניה הכי טובה בניו סאות´ ווילס" (כשמדובר במדינה שכוללת בתוכה גם עיר כמו סידני, יעד בינלאומי לא קטן, זה לא מעט), ופעם בשנה, בחגיגות המרדי-גראס, שולפים כל החוואים הגאים את השיח הכי יפה של השנה, וצועדים ברחוב עם סלינו על כתפינו, ג´ויינט ענקי בין השפתיים, והשוטרים עומדים מהצד ומחייכים.
משם אנחנו ממשיכים צפון מזרחה, לביירון ביי.
העיירה נימבין - מעוז ההיפים האמיתיים
אם נימבין היא מעוז ההיפים האמיתיים, הרי שביירון ביי, הנקודה הכי מזרחית על מפת העולם לפני ניו-זילנד, הגבעה עם המגדלור הכי מפורסם בעולם, היא המקום אליו הולכים אלה שמספרים לכולם שהם היפים, משמע, ההיפים המסודרים יותר, עם חשבון הבנק המאוזן היטב. פשוט, למישהו שהוא לא כזה הולך ונהיה די קשה לקנות בית בביירון ביי, שלא יהיו טעויות. קומונת ההיפים הזו גובה שכר דירה נכבד בהחלט. אם קיימת סדנה, תורה מן המזרח הרחוק או הקרוב שמישהו שמע עליה אי פעם, תהיו בטוחים שבביירון יש מישהו שמלמד אותה. אם יש הרכב אתני שדפק אי פעם על תוף בעולם, אפשר להניח שכבר הייתה או תהיה להם הופעה במתנ"ס המקומי. בביירון להיפים יש בית ענק מעץ על צלע ההר, הבנים שלהם גולשים עם דולפינים על גלשנים איכותיים וחדשים, והם לוגמים יין משובח על המרפסת מדי ערב כשהם מביטים בשקיעה ובשחפים, ואולי חושבים לעצמם כמה טוב לא להיות תלוי בכסף ולחיות חיי חופש.
אחרי עוד עצירה קצרה עלינו על הכביש המהיר, והגענו לאחר כבוד למחוז חפצנו. פסטיבל העם וודפורד. הכל מסודר. הכל נקי. רק בסוף חגיגות ליל ראש השנה החדשה, כשכולם מתפזרים חזרה לאוהלים לעשות אהבה כל השנה, מתבררת האמת – זה לא שיש להם המון כסף מיותר המושקע בפועלי ניקיון. פשוט, כל אחד שקם ועובר מקום, מבלי למצמץ, מרים כל פיסת אשפה שנותרה סביבו ומשליך אותה לפח. בלוז וג´אז ודקלום שירה וסיפורי עם בליווי נבל ותוף, הולכים על קביים ולולייני טרפז לצלילי מוזיקה הודית, להטוטנים ורקדני אש, מנפחי זכוכית וכובעי גמדים ופיות, רקדניות בטן מישראל, להקת שבע הישראלית – "איך יהיה שלום אם אין אהבה?!" צועק הסולן, וכל האוסטרלים צורחים ומניפים ידיים אל השמיים. מי צריך מילים כשיש קצב ושמחה ואהבה בלב - ליד אחד מבתי הקפה הצמחוניים, בינו לבין גריל ארגנטינאי, ישראלי אחד מוכר פלאפל (אמיתי!) עם רוטב סלסה חריף במקום סחוג, שאי אפשר להשיג כאן, מה נעשה.
בליל ראש השנה מסיבה ענקית. להקות קצב, דיג´רידו ודרבוקות ורגליים והרבה זיעה וצחוק ואושר, ותקליטנים וטראנס וריקודים מטורפים באמפיתיאטרון, על דשא לח, ואז, בארבע וחצי בבוקר, טור ארוך של אנשים עולים אל הגבעה. פורשים שקי שינה ושמיכות, מוצאים סלעים נוחים ותוקעים מקלות קטורת בעשב. מישהו מדליק ג´ויינט, ומיד עוד חמישה מצטרפים אליו.
חושך עם מעט מעט אפור בהיר בקצה, מעבר לאופק.
במה מאולתרת מעץ. כפות רגליים יחפות מדשדשות באבק ומוצאות את מקומן. דממה. ואז קול גברי גבוה, מלטף, נישא לחלל האוויר, בודד באפלה המתבהרת, מתוק. ועוד אחד מצטרף אליו. רכים, עולים ויורדים בשירה חרישית, בשפה לא מוכרת. ועוד אחד. האפור הבהיר הופך לתכול בלתי מורגש כמעט, עם איזה חצי גוון של וורוד. ועוד אחד. ואז, כשכל חמשת הקולות נשמעים ברורים יחד, רכים וחזקים, זה קורה. קרן אחת של שמש בוצעת את התכלת מעבר לאופק, ישר לעיניים. הקולות דוממים. שנה אזרחית טובה.
פורסם ב-מגזין מאמרים אימגו |
לדיון המלא בפורום |
|
|
|
|
|
|