התגלגלה - שיחה עם יוני פריור

פגשתי את יוני לראשונה בשנת 1998, באמצעות חברה הטוב, מנהל תיאטרון TheatreWorks שבסט.קילדה במלבורן. כשדיברנו לראשונה, שיחה קולחת בעברית רהוטה, ללא כל מבטא זר, לא יכולתי להאמין שיוני נולדה וגדלה באוסטרליה, ושהקשר שלה לישראל הינו מקרי בהחלט. עניין אותי לדעת מה הביא בחורה אוסטרלית צעירה, מבית שאינו יהודי, לבלות חלק נכבד משנות העשרים של חייה בתל-אביב, בתיאטרון "הקאמרי" ובחוג לתיאטרון של אונ' תל-אביב.  

איך התחיל הקשר שלך עם ישראל?

חברה טובה מאוד שלי סיימה את לימודיה במלבורן והחליטה לעלות לארץ. אני, שמעולם לא הייתי בחו"ל, החלטתי לנסוע ולבקר בישראל. זה היה בתחילת שנות השמונים. ישראל הייתה מבחינתי מקום מרתק. החום האנושי, החיים האינטנסיביים והקשר המיוחד הנבנה בין האנשים – כל אלה גרמו לי לרצות לחזור אליה. רציתי, אבל הייתי צריכה סיבה.

והיא?

לימודים. החלטתי ללמוד לתואר השני בחוג לתיאטרון באונ' תל-אביב. תוך שנה וחצי חזרתי לישראל והתחלתי ללמוד. בשנה הראשונה ללימודים מישהו מהחוג המליץ עלי לחנוך לוין. לוין, שבאותה התקופה ביים את "יאקיש ופופצ'ה" לתיאטרון הקאמרי חיפש שחקנית בלונדינית לתפקיד הנסיכה, שלא הייתה אמורה לדבר עברית. אני, שלא דיברתי עברית עדיין וגם הייתי בלונדינית, הייתי הליהוק המושלם. זו הייתה תחילת דרכי בקאמרי. בישראל, בניגוד לאוסטרליה, הצגות רצות חודשים ולעיתים שנים, ובינתיים, בזמן שהצגנו את "יאקיש ופופצ'ה", העברית שלי השתפרה מאוד. הקאמרי החל משלב אותי בהפקות נוספות, בהן "אני לא רפופורט", הצגה שרצה שנה וחצי, ו"סולמות", הפקה משותפת של הקאמרי ושל היוצרת אושרה בן קיים. בנוסף לכך עבדתי תקופה עם חנוך לוין כעוזרת במאי.

אחת החויות התיאטרליות הזכורות לי ביותר הייתה דווקא כשהסתובבנו בארץ, בכל מיני מקומות, ועסקנו במשחקי תיאטרון עם הקהל. באחת הפעמים הייתי צריכה לשחק עוזרת בית מרוקאית, עם המבטא והכול. אז הבנתי שאני כבר חלק בלתי נפרד מן הנוף הישראלי.

בארבע השנים בהן שיחקת בקאמרי הופעת גם בהצגות בעלות תוכן פוליטי ישראלי. כאוסטרלית, איך התחברת לחויה הישראלית?

אחת ההצגות שעשינו הייתה הקברט "החילוני האחרון" של שמואל הספרי. אני עבדתי בהצגה כעוזרת במאי וכוריאוגרפית, וזו הייתה הפעם הראשונה בה נתקלתי בצנזורה הישראלית. במקרה הזה דובר בהיבט הדתי. היו קטעים בהצגה שאסור היה לנו להעלות, על אף שהיו חלק מן המחזה – בגלל צנזורה דתית. כתגובת מחאה, עלו השחקנים שאמורים היו לשחק בקטעים המצונזרים לבמה עם סרט הדבקה על פיהם ועמדו על הבמה אילמים-מושתקים.

מה הייתה תגובת הקהל?

היו הפגנות מחוץ לאולם, ואפילו בקהל עצמו היו אנשים שעמדו וצעקו תוך כדי ההופעה.

האם מצב שכזה יכול להתרחש כאן, באוסטרליה, לדעתך?

יוני חזרה לאוסטרליה עם הזכויות למחזותיו של חנוך לוין, ואף תרגמה כמה מהם לאנגלית.

כיצד התגלגלת לתיאטרון "גלגול", המנוהל ע"י הבמאי הנודע ברי קונסקי?

האמת היא שברי "התגלגל" אלי. בשנת 1988, כשחזרתי מישראל, העליתי הצגת שוליים עם חבר ותיק, פיטר קינג. ההצגה הייתה מוזרה מאד ועסקה בבית זקנים.

ברי קוסקי, במאי יהודי אוסטרלי, נחשב, כאמור, לאחד מן הבמאים החשובים בזירת התיאטרון המקומית, ובשנים האחרונות הוא חי ועובד בוינה ובברלין. ברי ביים עבור הגדולים שבתיאטראות אוסטרליה, בהם Sydney Theatre Company, אליו חזר זה עתה עם מופע אפי בן שני חלקים. הוא אף ניהל את פסטיבל אדלייד, אחד מפסטיבלי האומנות החשובים באוסטרליה. בסוף שנות השמונים, מספרת יוני, קיבל ברי מלגה ונסה למזרח אירופה, שם גילה מחדש את שורשיו היהודיים. הוא מצא טקסטים קלאסיים מן התיאטרון היידי ונחשף אל ההיסטוריה המרתקת של התיאטרון היידי בן סוף המאה ה-19, שבמזרח אירופה. כשחזר לאוסטרליה הקים את תיאטרון "גלגול", ויוני, שחקנית עם "שורשים" יהודיים-ישראליים, הצטרפה ללהקתו.

עבדנו בלילות ובסופי שבוע משך ארבעה או חמישה חודשים. אף אחד מאיתנו לא ציפה ש"הדיבוק" יהפוך לשלאגר מטורף שכזה. לא האמנו שהקהל היהודי המקומי יתקרב בכלל להצגה פוסט-מודרניסטית שכזו, בתקופה בה פיגר עולם התיאטרון האוסטרלי במידה מסויימת אחרי לונדון, ניו-יורק והתנועה הפוסט-מודרניסטית העולמית של סוף שנות השמונים. היה ב"דיבוק" משהו מאד תיאטרלי ומאד אמיתי.

יוני מספרת שמש' סמורגן תרמה להם פלסטיק שחור עבור ההצגה, ושהתפאורן המלבורנאי פיטר קוריגן תרם חלקי תפאורה אותם בנה עם סטודנטים ב-RMIT, וזה היה הסט כולו.תקופת הצנע של חברי הלהקה, צעירים מוכשרים ואדוקים באמנותם, שיצרו בתנאים קשים וללא מימון – השתלמה בסופו של דבר. ההצגה הפכה ללהיט וזכתה לביקורות נלהבות. ההצגה רצה משך חודש, וחזרה בשנה שלאחר מכן לעונה נוספת. מרווחי ההפקה מימן התיאטרון את ההצגה הבאה – "אספרנט". לאחר שהעלו את הצגתם השלישית, "לבד", הציגו יוני וחבריה לתיאטרון את שלוש ההצגות כטרילוגיה, בתיאטרון שברח' בלוואר (Belvoir) שבסידני, אחד מן התיאטראות המעניינים שבאוסטרליה.

 מתי היית בישראל לאחרונה?

בשנת 1992 נסענו, ברי ואני, לישראל בכדי לעשות מחקר לקראת ההצגה "לבד", שהייתה הצגה שעסקה בשחקנים בתיאטרון היידי, המזרח-אירופאי. ראיינו שחקנים כמו לייה קניג וענקי במה אחרים. זו הייתה הפעם האחרונה שלי בארץ – כל כך הרבה קרה מאז.

את מתגעגעת? חושבת שאי פעם תחזרי?

עברו שלוש-עשרה שנים. אני לא יודעת אם בכלל אכיר את המקום. ישראל ודאי השתנתה מאוד מאז שהתגוררתי שם. בשבילי, הקשר לארץ הוא דרך אמנות התיאטרון. וכן, אני מתגעגעת. בעיקר לאנשים.